אלכס פרידמן היא עורכת דין צעירה, שאפתנית, עם סיפור ילדות טרגי ובעלת עקרונות בכל הנוגע לצדק, המובילים אותה לעזוב את מקום עבודתה פעם אחר פעם. איתן גרוס הוא חוקר משטרה קשוח, הידוע בשימושו בשיטות חקירה שאינן מקובלות, ולעתים גם לא חוקיות, כדי לשמור על מאזן פענוח פשעים מושלם. כשהחוקר איתן גרוס נקרא לזירת הרצח של אדווארד גיורוב, עבריין ידוע, החשודה המידית היא עורכת הדין אלכס.
מפגש אחד של איתן עמה מספיק כדי שיבין כי מישהו אחר מנסה להפלילה, וכי היא ניצבת בפני סכנה גדולה. בספר הראשון מנסה איתן לטהר את שמה של אלכס ובו-בזמן לכבוש את ליבה, אף שהיא אינה מאמינה בגברים ובחיי משפחה. אישה מסתורית, המופיעה וחושפת בפני אלכס קשר משפחתי לעברה, טורפת את כל הקלפים ומעמידה אותה במצב בלתי אפשרי, שבו עליה לבחור בין עבודה שתאפשר לה להגשים את חלומה ובין אהבה מטורפת חסרת גבולות, כזו שהיא חווה לראשונה בחייה.
"אהבה בחקירה" הוא מותחן אירוטי הנרקם במהירות שיא במקביל להתפתחות החקירה המשטרתית ולאירועים בלתי צפויים. זהו ספרה הראשון של מירב איינשטיין, בת 43, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות. הרומן בין מירב לכתיבה החל רק בחלק השני של חייה- בגיל 41. בעקבות מחלת הסרטן בה חלתה, מירב הפכה את מציאות חייה- בתחילה התפטרה ממשרתה הבכירה בחברת יעוץ כלכלי מצליחה, המשיכה והתגרשה מבן זוג שלא סיפק לה תמיכה ועידוד, והחלה בכתיבת סדרת ספרים שתוציא בהוצאה אותה ייסדה- הוצאת ME, אשר חוגגת את "האני החדשה" של מירב, שעושה מה שהיא משתוקקת לו.
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס מתחת לפרק 1 ו-2 ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1 ו-2
יום חמישי, 1 בדצמבר 2016
אלכס ישבה על הספסל הירוק שכה אהבה בגינה הציבורית, מול משרדה הישן. דמעות יחידות נקוו בזוויות עיניה ואיימו לפרוץ את הסכר שבנתה במהלך שלושים שנות חייה. היא לא נהגה לבכות, בטח שלא בחוץ לפני עוברים ושבים, ושמרה דמעות אחדות לאירועים מיוחדים ולימי סגריר, שאנשים מעטים בלבד יוצאים בהם לרחובות ועלולים לפגוש בפניה הנפולות.
היום לא היה גשום מאוד, אך אפור דיו להבריח לביתם את עשרות הילדים שנהגו לשחק במתקני השעשועים בגינה. טיפות גשם זרזפו על האדמה מדי פעם, והרוח הקרה הכתה בפניה כאילו סטרה לה כעונש על מעשיה, אך לאלכס לא היה אכפת כלל. דמותה העגומה נשקפה אליה מתוך השלולית המלוכלכת ליד הספסל שעליו ישבה.
היא הייתה עטופה במעילה האפור הארוך והתפללה שלא ירד גשם חזק, שכן המעיל הזה לא היה מיועד לספוג כמות מים ניכרת. כובע צמר עבה כיסה את ראשה הזהוב, שהיה אסוף לאחור בפקעת רשמית, כשהוא מתיר לקווצות שיער אחדות להיחלץ ממנו ולדגדג את צווארה. פניה, שעד לפני שעה היו מאופרות ללא דופי, נראו כעת חיוורות כמו סיד. אפה היה אדום ונפוח, שילוב של הקור העז ששרר בחוץ עם הבכי המודחק. עיניה הבריקו והתמזגו עם השמיים האפורים שמעליה. אלכס שלחה מבט אל מה שעד לפני חצי שעה היה חלון משרדה, והחזיקה על ברכיה את הקופסה שהכילה את מעט החפצים האישיים שהיו במשרדה.
היא טרם מצאה את הכוח הנפשי לחזור לביתה, דברים רבים כל כך התרוצצו בראשה. היא חשבה על כך ששוב עזבה מקום עבודה, וניסתה לשכנע את עצמה שעשתה את הדבר הנכון גם הפעם. מה תעשה כעת בחייה? מי ישכור אותה עם עבר תעסוקתי כה בעייתי? גם את העבודה הזאת היא מצאה בקושי, ואולי כדאי לה לעשות הסבה? אולי מקצוע עריכת הדין אינו מתאים לה? אולי הייתה תמימה מדי כשחשבה שתוכל לשנות את העולם?
היא הייתה כה מרוכזת במחשבותיה, עד שלא שמה לב לאישה המבוגרת שהתיישבה לצידה.
"אפשר?" היא שמעה קול עמום. "סליחה, אפשר לשבת כאן?" אלכס הרימה את ראשה בחוסר רצון, מתכוונת לנעוץ מבט כועס במי שהפריעה לה באומללותה. האישה נראתה בשנות השישים לחייה, פניה היו נקיות מאיפור, בעלות גוון שזוף, שאריות מהקיץ. שערה היה קצר, בצבע קינמון, בהתאמה מושלמת לצבע עיניה. היא הייתה גבוהה ושרירית, ונראה כי הקפידה על תזונה בריאה ופעילות גופנית. האישה לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אפור, אך ללא מעיל. אלכס חשבה כי רק מישהו שיצא לשנייה ממכוניתו או מביתו היה מעז לוותר על מעיל ביום חורפי שכזה, אבל האישה הזאת נראתה כאילו מזג האוויר אינו משפיע עליה כלל.
אלכס הנהנה, אך תהתה מדוע מכל הספסלים בגינה בחרה האישה לשבת דווקא לצידה.
"אנחנו מכירות?" שאלה אלכס את האישה בישירות שאפיינה אותה.
"אני רואה אותך יושבת כאן לעיתים קרובות. בדרך כלל את בדיוק הולכת כשאני מגיעה. זה הספסל הקבוע שלי," אמרה האישה כשהתיישבה.
"כן, גם שלי," חייכה אליה אלכס. אז הן כן מכירות במובן מסוים.
"לא חשבתי שביום כזה מישהו יהיה מספיק אמיץ כמוני כדי לשבת בחוץ," נאנחה האישה והביטה בשמיים האפורים.
אלכס משכה באפה.
"הכול בסדר? את נראית לא טוב," התעניינה האישה.
"היה יכול להיות טוב יותר."
"לפי הקופסה שאת מחזיקה, אני מנחשת שפיטרו אותך מהעבודה."
"ליתר דיוק, התפטרתי," אלכס הביטה בקופסה שעל ברכיה ולאחר מכן באישה.
"נו, אז מגיע לך מזל טוב. למה את עצובה?"
"לא יודעת. דברים לא מסתדרים כמו שהייתי רוצה."
האישה צחקה. למרבה הפלא, אלכס הרגישה בנוח במחיצתה, אולי מאחר שבמזג האוויר הגשום נראה כאילו הן שתי הנשים היחידות בעולם.
"תקשיבי לאישה מבוגרת שכבר חוותה משהו בחייה. נדיר שדברים מסתדרים לפי רצוננו. לכל דבר יש סיבה."
"אני מניחה שאת צודקת. קשה לי לראות אותה כרגע," אלכס עצמה את עיניה ונשמה עמוק. האישה הביטה בה.
"אפשר לשאול במה את עוסקת?"
אלכס פקחה את עיניה והביטה באישה בתמיהה. מדוע התעניינה בה? אולי היא משועממת? אולי היא בודדה ואין לה עם מי לשוחח כל היום? אולי היא פשוט נחמדה?
"אני עורכת דין. עבדתי בבניין ממול, בקומה השנייה," אלכס הצביעה על מבנה המשרדים של חמש הקומות מעבר לכביש.
"עורכת דין? איזו התמחות?"
"פלילי."
"אני מבינה. טוב, הפלילי אכן קשה ביותר. למה בחרת דווקא בזה?"
"אני לא יודעת. אני חושבת שמאז שהייתי ילדה קטנה התעניינתי בתחום הזה. תמיד נראה לי שיש מידת־מה של צדק בעולם. את מבינה? ושהוא יכול להפוך למקום טוב יותר אם כל הפושעים יהיו מאחורי הסורגים," אמרה אלכס וצחקה בציניות.
"בשביל זה היית צריכה לעבוד בפרקליטות המדינה. לא?"
"כן, התחלתי שם," היא גיחכה.
"נו, ומה קרה?"
"גיליתי שמעניין אותם רק לסגור עסקאות ותיקים ולהמשיך הלאה. הם צריכים להעסיק רובוטים, לא אנשים."
"כמה מקומות עבודה כבר עברת?"
"אני לא יודעת. הפסקתי לספור," אלכס נשפה אוויר בתסכול. "אני חושבת שזה היה השמיני. דווקא כאן הצלחתי להחזיק מעמד שנה וחצי." אלכס לקחה נשימה והישירה מבט לעיניה החמות של האישה שלצידה. "את מבינה, בדרך כלל המעסיקים 'יושבים לעובדים שלהם על הראש', מעמיסים עליהם עבודה, אומרים להם מתי להגיע, מתי ללכת, לפעמים אפילו מתי לצאת להפסקת צוהריים. זה לא מתאים לי. כאן היה לי ממש טוב."
"אז מה קרה שהחלטת לקום וללכת?"
"אדווארד גיורוב," אלכס ירקה את צמד המילים כאילו היו רעל בפיה.
"אדווארד גיורוב?!" שאלה האישה, אינה מזהה את השם.
"העבריין מספר אחת בארץ? ההוא שמדברים עליו שאנס, עינה, רצח ושרף עשרות נשים?" אלכס התקשתה להאמין שהאישה הזאת לא שמעה את שמו מעולם. "מתנהל נגדו משפט נוסף כרגע, ומשום־מה הוא החליט לפנות למשרד שלי, כנראה אף משרד אחר לא מוכן לייצג אותו."
"וזה הפריע לך?"
"הפריע לי? ברור. לכל בן אדם נורמלי זה צריך להפריע, שלא לדבר על אישה. פגשתי אותו פעם אחת לפני שבועיים, חרא של בן אדם, חלאת המין האנושי. ברור לכולם מה הוא עשה."
אלכס זקפה את ראשה. ברגע זה בדיוק החליטה סופית שמה שעשתה הוא אכן הצעד הנכון והמתאים ביותר לעקרונותיה.
"טוב, מישהו צריך לייצג אותו. אני בטוחה שהוא מוכן לשלם על זה הרבה כסף."
"כן. זה לקוח של מיליונים. אין ספק שהמשרד השיג את לקוח חייו, אבל אני לא מוכנה לייצג אותו תמורת שום הון שבעולם. מבחינתי, העולם היה מקום טוב יותר אם מישהו כמו אדווארד גיורוב היה פשוט נעלם!" היא קבעה.
האישה נעצה בה מבט מוזר שגרם לאלכס לחייך ולהוסיף, "סתם."
"נראה לי שמה שאת צריכה זה לפתוח משרד משלך," האישה אמרה לה בחיוך.
"כן. בשביל זה צריך ניסיון. וכסף. הרבה כסף," אלכס גיחכה.
"נו, נראה לי שכבר יש לך קצת ניסיון. וכסף תמיד אפשר להשיג." האישה קרצה אליה.
הטיפות החלו להיות כבדות יותר, ואלכס מחתה טיפה מעל פניה.
"הגשם מתחזק," ציינה האישה וקמה מהספסל. היא הסתובבה אל אלכס והוסיפה, "כדאי שתלכי, חמודה. אם דעתי חשובה, אז קיבלת החלטה נכונה. ומניסיוני, כשמחליטים נכון – מצליחים בחיים. הכול יסתדר, את עוד תראי. להתראות."
"כן," ענתה אלכס ונעמדה. האישה המבוגרת החלה לרוץ.
"תודה רבה," אלכס קראה לעברה, אבל האישה רק נופפה בידה הימנית ונעלמה. אלכס פנתה לכיוון השני ונמלטה לתחנת האוטובוס כדי למצוא מחסה מפני הגשם ולתפוס מונית לדירתה.
2
יום שישי, 2 בדצמבר 2016
איתן גרוס ישן שנת ישרים במיטתו הגדולה כאשר הטלפון הנייד צלצל.
"מה קורה, בוס?" הוא הפנה את עיניו העייפות אל השעה המהבהבת בכחול בממיר הכבלים שלו. השעה הייתה שש בבוקר.
"אני מקווה שהספקת לישון כי יש לך עבודה. משהו גדול," אמר רב פקד אבישי שמול.
"גדול? מספיק גדול כדי להפיל אותו עליי בסוף שבוע?"
"אדווארד גיורוב," היו צמד מילים שגרם לאיתן להתיישב מייד במיטתו ערני לחלוטין. אדווארד גיורוב נחשד זה שנים רבות בניהול רשת זנות, אך המשטרה מעולם לא הצליחה להוכיח זאת, שכן הוא ניהל הכול בשלט רחוק, מאציל סמכויות על דרגים נמוכים יותר. איתן גרוס הכיר אישית את אדווארד גיורוב. בשנתיים האחרונות ניסה להוכיח שאדווארד גיורוב אשם בשלושה מקרי אונס וברצח של לפחות ארבע נשים צעירות ממוצא אירופי, אך לשווא. אדווארד גיורוב היה הכישלון היחיד עד עתה במאזן פענוח הפשעים המושלם של החוקר איתן גרוס.
"אדווארד? מה הוא עשה הפעם? עוד קורבן?"
"תגיע הנה ותראה בעצמך." ניכר בקולו של אבישי שהוא משתוקק לספר, אך עוצר בעצמו. מהיותו פרנואיד חסר תקנה, הוא לא אהב לדבר על מקרים חדשים בטלפון.
"או־קיי, אני מגיע. תשלח לי את הכתובת," אמר איתן וזינק מהמיטה. זאת ההזדמנות שלו, ההזדמנות לתפוס סוף־סוף את הבן זונה הזה, והפעם בלי ראיות שנעלמות או זירת פשע שמזדהמת בטעות. הוא יעשה את הכול נכון הפעם. הוא ישמור בעצמו על כל ראיה וראיה. הוא הולך לזכות במאזן מושלם.
איתן החנה את ג'יפ הפאג'רו השחור שלו על המדרכה, למרגלות בניין המשרדים של חמש הקומות שהיה מוקף בסרט משטרתי. ניידות חסמו את הרחוב הצר, שחצץ בין מבני המגורים בשכונת הצפון החדש בתל אביב לבתי המשפט ולמוסדות התרבות. איתן הציג את תג השוטר שלו כדי לעבור. במקום לעלות במעלית, גמאו רגליו העצומות בקלילות את המדרגות המצוחצחות אל הקומה השנייה, היישר אל משרד עורכי הדין בילקין את כהן ושות'. בהתרשמות ראשונה זה נראה לו מקום מוזר מאוד לרצח כי אדווארד גיורוב אהב לענות, לאנוס, לרצוח בדקירות סכין ולשרוף את קורבנותיו במקומות מרוחקים בתקווה שלא יימצאו.
אבישי קיבל את פניו בקומה השנייה, שרחשה אנשי זיהוי פלילי, פתולוג ושוטרים שאבטחו את המקום. הוא הוביל אותו במסדרון, שלאורכו הוא ספר עשר או שתים־עשרה דלתות שנפתחו למשרדים בכל מיני גדלים. הדלת בקצה המסדרון הובילה למשרדו הגדול של השותף המייסד של החברה, משמאלו היה משרדו של השותף השני, ומימינו היה חדר הישיבות.
"אין ריח של שרֵפה, אין מכבי אש. מה קורה, אבישי? הוא לא שרף אותה הפעם?" איתן קיווה שהתשובה חיובית, שכן גופה שלא נשרפה תקל עליו לאסוף ממצאים.
"חכה רגע," אמר אבישי, שהשתהה בכוונה לפני שפתח את דלת חדר הישיבות. "אני חושב שאתה הולך להיות מופתע."
חמש דקות. במשך חמש דקות איתן לא הוציא מילה מפיו, ורק עמד והסתכל על המראה המוזר שלפניו. הנרצח ישב על כיסא, כשגבו נשען לאחור, ורגליו פשוטות לפנים. ידיו הידלדלו מגופו לכיוון הרצפה, כאילו נתלשו מבובה מרוטה, בטנו הענקית הייתה זרועה סימני דקירה ושלולית דם עצומה כיסתה את רצפת השיש. עיניו היו פקוחות לרווחה, מלאות אימה כאילו ראה רוח רפאים. זה היה אדווארד גיורוב בכבודו ובעצמו.
אדווארד גיורוב נרצח.
אם יש משהו שאלכס אהבה לעשות זה לישון. ובכל מצב. בלילה להתכרבל ולהירדם מול הטלוויזיה, בצוהריים לתפוס תנומה של חצי שעה במקום לצאת לארוחת צוהריים, ובמיוחד אהבה לישון בבקרים ולהגיע לעבודה מאוחר, כך הצליחה להימנע ממרוץ העכברים המטורף ומהעומס בדרכים.
לפיכך כעסה התלקח למשמע הדפיקות החזקות והעקשניות על הדלת. אחרי הכול היה זה בוקר יום שישי, היום האהוב עליה בשבוע. החופש לקום מאוחר, ללכת ברגל לים, לאכול להנאתה ארוחת בוקר בבית הקפה שבחוף, לקרוא ספר, לערוך קניות בשוק. בבוקרי שישי הכול התנהל לאט ובשקט פנימי שהיה שונה מתחושותיה במהלך ימי החול. מבחינתה, יום שישי היה כדור הרגעה מכל הסטרס שחוותה במהלך השבוע, ויום שבת היה המדיטציה.
"לכו, אוף איתכם," היא לחשה לעצמה, כיסתה את ראשה בכרית והסתובבה לצד השני, אך הדפיקות על הדלת רק התעצמו.
אלכס קמה מהמיטה בחוסר רצון והתעטפה בשמיכת הפוך. היא התכוונה לגרש את מי שהעז להעיר אותה ולחזור למיטתה. היא לא עצרה לבחון את עצמה במראה, היא ודאי נראית אסון מהלך. שערה הסתור בצבע הקש הסתיר חלק מפניה, האיפור המעושן בעיניה, שאתמול הבליט את צבען הכחול, היה הבוקר מרוח ונראה כאילו מישהו הכה אותה.
היא עדיין לבשה ברישול את שמלת המיני האפורה מאתמול, גרבוניה השחורים היו קרועים בברכיה, ובדרכה הקצרה מאוד אל הדלת ניסתה להיזכר כיצד הגיעה לביתה לאחר הבילוי. הדלת הייתה נעולה, מה שאומר שהיא נכנסה לדירה לבד ונעלה את הדלת, או שעומר הכניס אותה לדירה ולמיטה ונעל אחריו, היא נתנה לו את מפתח דירתה בדיוק בשביל מקרים כאלו.
הדפיקות הלמו בראשה.
"רגע, אני באה," היא צעקה בחוסר סבלנות.
"מי זה?" היא הביטה מבעד לעינית הדלת וראתה גבר לא מוכר.
"אלכס פרידמן?" שאל אותה הגבר האלמוני.
"כן."
"תפתחי בבקשה. משטרה."
"משטרה? למה שתהיה כאן משטרה? יש לך תעודה?" אלכס שאלה, חוששת שמישהו מנסה להערים עליה ולהיכנס לביתה. היא שמעה על מקרים כאלו.
"גברת פרידמן, אם לא תפתחי עכשיו אני אפרוץ את הדלת. אני כבר ממתין כאן כמה דקות. האם את מבינה?" קול הבס שלו איים עליה והיא לא אהבה את זה.
"לגמרי. אבל אני גם מכירה את הזכויות שלי. אני לא מכירה אותך, ואני רוצה לוודא שאתה באמת שוטר," היא התעקשה.
"חוקר," הגבר תיקן אותה והוציא מכיסו תעודה מזהה. הוא הושיט אותה אל מול העינית כך שאלכס תוכל לראות. חוקר איתן גרוס.
אלכס פתחה את הדלת באיטיות ובחשש, שכן כל אחד יכול לזייף תעודה כזו. היא חשבה להתקשר למשטרה ולברר שהוא אכן שוטר ולא מתחזה, אבל מייד ביטלה מחשבה זו שכן כל מה שרצתה זה לשמוע מה הוא רוצה, לשלוח אותו משם ולחזור אל מיטתה לפני שזו תספיק להתקרר.
"בבקשה," אמרה אלכס, מנסה להסתיר את גופה החשוף בשמיכה.
"תודה," הוא נכנס ובידו עיתון דה־מרקר של הבוקר, שהיה מונח בחדר המדרגות ליד הדלת שלה. הוא הניח אותו על שולחן האוכל הלבן משמאלו.
"נראה שעבר עלייך לילה קשה," הוא העיר בציניות. היא הביטה בו בעיניים מזוגגות מעייפות. היא חשה שהיא עדיין ישנה וחולמת. זה בטח הולך להיות חלום רומנטי, ארוטי, כזה ששלושה ימים אחר כך היא עדיין תסתובב עם בטן מתהפכת והתרגשות. היא חייכה ועצמה את עיניה, בכוונתה לתת לעצמה לחלום את החלום הזה, כן, זה מתאים לה כעת.
"הלו, את מסוממת?" הוא הקיש באצבעותיו מול פניה. היא שלחה אליו מבט חולמני. הוא היה עצום לעומת מטר השישים וקצת שלה, זן נכחד עם שערו הסמיך השחור, בין המעטים שהכירה שלא הקריחו. עיניו בגוון חום־ענבר נראו לה אכזריות, ולא היה לה ספק שאם עשתה משהו רע אתמול בערב, הוא לא יהסס לכבול אותה באזיקים ולקחת אותה למעצר, ולא משנה כמה תנסה להפעיל עליו את קסמיה. אפו היה צר, ולעומתו שפתיו היו מלאות ובשרניות ודיברו אליה בעוקצנות ובזלזול בוטה.
הוא לבש ג'ינס כחולים כהים וחולצה מכופתרת בצבע תכלת שלא טרח להכניסה אל תוך המכנסיים, מה שהעיד עליו שהוא שונא להתלבש ברשמיות שנדרשה בתפקידו כחוקר. מעל החולצה הוא לבש מעיל קולומביה שחור, שנתן לה תחושה שמולה עומד הר ולא בן אדם. איתן גרוס היה השם המתאים לו – חשבה לעצמה.
בזמן שאלכס הייתה עסוקה בלבחון אותו בפה פעור ולנסות להבין מה עשתה שחוקר משטרה נמצא אצלה בדירה, הוא סקר את דירתה הקטנה. האישה הקטנה הזאת הצליחה להפוך דירת שני חדרים בבניין ישן ברחוב הירקון בתל אביב למקום שמייד מבינים שרוצים לבלות בו יום שלם. הסלון הקטן פנה מערבה, ואיתן היה בטוח ששמע את רחש גלי הים. הספה הקטנה בצבע תכלת־אפרפר נראתה כאילו נלקחה משנות השבעים אך בסטייל עכשווי, וכורסה אפורה עם פרחים קטנים בצבע תכלת ובורדו פנתה אל החלון הגדול. על שולחן הקפה הלבן עמדו בערמה מגזינים אופנתיים ועיתוני דה־מרקר מהימים האחרונים. הוא דמיין אותה יושבת בכורסה מול נוף הים הנשקף מהחלון הפתוח וקוראת עיתון להנאתה.
המטבח, שהיה פתוח אל הסלון הקטן, היה מעוצב בסגנון מודרני. הארונות היו בצבע לבן מבריק ללא ידיות, הקיר היה צבוע בצבע תכלת עדין, וילונות פרחוניים היו תלויים בחלון מעל הכיור הלבן. משמאלו היו שולחן אוכל קטן ושני כיסאות בלבד, והוא חשב לעצמו שהיא לא מארחת הרבה ושאין לה משפחה גדולה. היא נראתה לו לפתע בודדה מאוד. מבט אחד ביצור העלוב והקטן שעמד מולו החזיר אותו אל המציאות. האישה הזאת לא נראתה לו עורכת דין חריפה ומלומדת, ברגע זה היא נראתה יותר כאחת הזונות בדרום תל אביב, המסוממות האלו שנהג לעצור בכל פעם שנערכה פשיטה.
מימינו היה פתח שהוא תיאר לעצמו שהוביל לחדר שינה. הוא הכיר את הדירות הקטנות האלו, אין מצב שיש שם יותר מחדר שינה אחד.
"תרצה לשתות קפה? תה?" שאלתה העירה אותו ממחשבותיו.
"את יודעת מה? למרות שאני לא נוהג לשתות אצל נחקרים, אני אשתה קפה שחור." האישה הזאת סקרנה אותו, והוא החליט להיענות להצעתה.
"אבל אולי כדאי שתתלבשי קודם?" הוא סקר אותה במבטו מכף רגל ועד ראש. אלכס הציצה בגופה מתחת לשמיכה שכיסתה אותה והאדימה במבוכה.
"כן… כן… אני כבר חוזרת, חכה כאן," היא הסתובבה בדרכה אל המסדרון הצר.
"אני אחכה. בתנאי שלא תברחי מהחלון או משהו כזה. אני אתפוס אותך, את יודעת." איתן חצי התלוצץ לרגע, מרגיש מוזר. הוא לא נהג לעשות כך.
"לברוח? למה שאני ארצה לברוח מהדירה שלי?" אלכס הציצה מבעד לפתח ושאלה ברצינות. הכול נראה לה מוזר לפתע. שוטר, חוקר, בדירתה, קורא לה נחקרת ומאיים עליה לא לברוח.
"כבר ראיתי מקרים."
"אני לא אברח, אל תדאג," אלכס ענתה ברצינות.
"אני תמיד דואג. זה התפקיד שלי. אין לי הרבה זמן, אז, בבקשה, תתלבשי."
"כן. אני הולכת. אתה יכול להרתיח מים בקומקום אם אתה רוצה לחסוך בזמן."
אלכס נכנסה לחדר השינה שלה. היא הביטה על עצמה במראה הגדולה שהייתה תלויה על הקיר, לצד הארון הגדול שלה. היא נחרדה. היא נראתה כמו סמרטוט בימיו הפחות טובים. היא מייד לקחה מגבון וניקתה את פניה ממריחת האיפור הנוראה, צחצחה שיניים, סירקה את שערה והתלבשה. היא לבשה טייץ שחורים, גופיית סבא לבנה חסרת שרוולים, ומעל סווטשרט שחור שאת רוכסנו השאירה מעט פתוח למעלה. כל הסיפור כולל נעילת נעלי ספורט נמשך חמש דקות בלבד, וכשיצאה אל המטבח החוקר הזה כבר ישב על הכורסה האהובה עליה עם כוס קפה בידו. זה הרגיז אותה. באיזו זכות הוא התיישב על הכורסה שלה? היא לא אהבה שאנשים חדרו לפרטיותה בהתגרות.
"היי," היא גמגמה.
"היי. הרשיתי לעצמי להתיישב כאן. זה בסדר?" איתן שאל כאילו קרא את מחשבותיה. הוא התרומם מהכורסה שלה וניסה להבין אם מדובר באותה אישה שראה קודם לכן. כי זו שעמדה מולו הייתה מהפנטת.
"זה בסדר," היא שיקרה. "אני אשמח אם תספר לי למה אתה כאן."
"אין לך מושג?"
"לא. קרו הרבה דברים אתמול. כמה מהם אני כנראה לא זוכרת," היא אמרה, נבוכה.
איתן ניגש לשולחן האוכל ולקח את העיתון שהניח שם דקות אחדות קודם לכן.
"תקראי, אולי זה יעזור," הוא מסר לה את העיתון.
היא הביטה בכותרת הראשית, ועיניה התרחבו. לאחר מכן הביטה באיתן ופעם נוספת בעיתון.
"אדווארד גיורוב נרצח הלילה," היא קראה בקול את הכותרת. היא נפלה בכבדות על הספה, ובמשך רגע ארוך ישבה קפואה, מנסה לעכל את הבשורה.
"נו?" איתן שאל אותה.
"רגע. תן לי רגע. הכול מסתובב לי," היא עדיין לא האמינה.
"את לא הולכת להתעלף לי, נכון?"
"לא. אבל אני חושבת שאני אקח אקמול. שתיתי הרבה אתמול בלילה וכואב לי הראש." אלכס קמה והלכה לחדר האמבטיה. היא הביטה על עצמה במראה, ולא ידעה איזו ארשת פנים עליה לעטות אל מול החוקר שישב בסלון שלה. היא רצתה לזרוח מאושר, אך ידעה שאסור לה לחשוף רגשות כאלו בפני חוקר משטרה שבודק כל אדם שהיה לו קשר לאדווארד. היא נטלה בידה כדור אקמול, ניגשה למטבח, מילאה מים בכוס ובלעה את הכדור. הכול כדי למשוך קצת זמן.
"אז מה, בעצם, אתה שואל אותי, השוטר גרוס?" היא שאלה אותו בקול יציב ורגוע ככל שיכלה.
"חוקר. ואת יכולה לקרוא לי איתן. תראי, אדווארד גיורוב שכר את המשרד שלך לאחרונה," הוא לקח לגימה מהקפה ועשה פרצוף.
"כן. המשרד הישן שלי. אני כבר לא עובדת בו מאתמול. התפטרתי," אלכס תיקנה אותו וחייכה בשביעות רצון.
"בדיוק. הבוס שלך, או נכון יותר הבוס לשעבר שלך, אמר שהתפטרת אתמול בזעם. באמת התפטרת כי לא היית מוכנה לייצג אותו?"
אלכס החלה להבין מה האיש המעצבן הזה עושה אצלה בדירה. הוא בא לחקור אותה. היא החלה לבעור מכעס ונשמה עמוק כמה פעמים כדי להרגיע את עצמה לפני שענתה לו בשאלות משלה.
"זה הכיוון שלך? אתה באמת שואל אותי את זה? מה כל כך מוזר בעובדה שלא רציתי לייצג אותו? אתה לא יודע מי היה אדווארד גיורוב ומה הוא עשה?"
"ברור שאני יודע," הוא גיחך.
"אז אתה אמור להבין שאדם כמוהו צריך להירקב בכלא. אני לא הייתי מוכנה להיות אחראית לרציחתן של נשים נוספות אם אתם לא מצליחים לעשות את העבודה שלכם." היא ניסתה להגן על התנהגותה האימפולסיבית באמצעות הסבר הגיוני ומשכנע.
הוא הביט בה חצי משועשע, חצי כעוס.
"את עורכת הדין הפלילית, אז דווקא את צריכה לדעת שעד כמה שזה מעצבן, חוק וצדק לא תמיד הולכים יחד. אנחנו לא מצליחים להכניס את אדווארד לכלא מפני שעדיין לא מצאנו ראיות מספיקות להרשיע אותו," הוא דיבר אליה כמו אל מטומטמת.
היא גיחכה בציניות.
"זה ממש לא נכון. היו לכם המון הזדמנויות, קראתי את כל החומר. בכל פעם השוטרים המטומטמים האלה, שאספו את הראיות שיכלו להכניס אותו לכלא, איכשהו הצליחו לאבד אותן או לפגוע בהן כך שהן לא היו קבילות. לא נראה לך מוזר? הרי ברור שאדווארד שילם להם או איים עליהם כדי שזה יקרה," אלכס הרימה את קולה.
"תירגעי, אני מציע לך להיזהר בדברייך," הוא סינן לעברה בכעס. איך היא מרשה לעצמה לדבר אליו כך?
"למה? זה הרי ברור. כולם יודעים את זה. אני בחיים לא אפעל לזיכויו של אנס ורוצח סדרתי. לא בשביל זה רציתי להיות עורכת דין." עיניה ברקו כשדיברה אליו.
"בת כמה את?" הוא ירה את השאלה המפתיעה.
"שלושים. מה זה קשור עכשיו?"
"את נראית לי צעירה יותר, חשבתי שזו הסיבה לכך שאת כזאת תמימה." הוא גיחך, והיא חשבה שהוא צוחק עליה.
"ואתה חוצפן, ואם סיימת עם השאלות שלך, אני מבקשת שתלך. אני לא רצחתי אותו, אם זה מה שאתה מנסה לרמוז." היא נעמדה וקפצה את ידיה לאגרופים.
"הירגעי ושבי, גברת פרידמן, לא סיימתי." הוא הקשיח את טון הדיבור שלו וגמע לגימה נוספת מכוס הקפה באדישות מעצבנת.
"אלכס. קוראים לי אלכס. ואני לא אשב. מה עוד אתה רוצה לשמוע ממני?" היא הביטה בו מלמעלה במבט מזלזל, והוא גיחך למראהָ ונעמד מולה, כשעיניו ננעצות בהתרסה עמוק בתוך הכחול המעושן של עיניה.
"אם תקראי את הכתבה, תראי שאדווארד נרצח במשרד שלך. מישהו הזמין אותו לשם, או ליתר דיוק, מישהי שהזדהתה בתפקיד עורכת הדין שלו."
"מה?" היא שאלה. הוא היה כל כך קרוב אליה, עד שיכלה להריח את ארומת הקפה מעורבבת עם הבל פיו ובושם משכר.
"מה ששמעת. עורכת הדין שלו הזמינה אותו למשרד. והוא נרצח. יש עוד עורכות דין במשרד שלך?" הוא שאל שאלה רטורית וניסה לקרוא את הבעות פניה. הוא ידע את התשובה.
אלכס הביטה בו בתדהמה עוד שניות אחדות ונפלה בחזרה לספה.
"זה לא יכול להיות," היא מלמלה.
"למה לא?"
"כי לא. כי אני לא רוצחת. כי ביליתי כל הלילה. אתה יכול לשאול את כל אלף האנשים שהגיעו אתמול למועדון הקייב."
הוא חשב לרגע לפני שענה לה.
"אני מציע שפשוט תספרי לי מה עבר עלייך אתמול, וביחד ננסה להבין מה קורה. בסדר?" טון הדיבור שלו נשמע מרגיע ומפויס, ואלכס לא ידעה אם הוא באמת מנסה לבוא לקראתה, או שהוא מעמיד פנים כחלק מהטקטיקה שלו.
"או־קיי," אלכס השיבה והביטה בו מבוהלת. היא ידעה שבצורה כלשהי היא אכן מעורבת.
איתן התיישב בחזרה, שלף מכיסו פנקס קטן ועט והמתין בשקט שאלכס תתחיל לדבר.
"אתמול בבוקר הגעתי למשרד כרגיל בשעה שמונה וחצי, וכרגיל איחרתי לישיבת הצוות. היא תמיד מתקיימת בימי חמישי בשעה שמונה."
"מדוע איחרת?"
"אני בדרך כלל מאחרת לישיבות האלו, עניין של עיקרון. אני לא אוהבת את הפגישות האלו, וגם לא שאומרים לי מתי להגיע," אלכס השיבה ואיתן גיחך.
"מי משתתף בפגישות?"
"שני השותפים הבכירים, חמישה עורכי דין בכירים ואני. אני שונאת את הפגישות האלו כי כולם עסוקים בלמדוד למי יש גדול יותר, כולם מחמיאים לכולם, אבל בתכלס רק מקנאים זה בזה. הם כולם צבועים. אני לא מבינה למה צריך לדבר שוב על כל אחד מהתיקים, שכולם מדברים עליהם גם ככה כל הזמן במהלך השבוע. סתם שעה מבוזבזת."
"והשותפים הבכירים קיבלו את הגישה הזאת שלך?" שפתיו התעקמו בבוז.
"עד עכשיו כנראה כן, אני פשוט עורכת דין טובה מכדי לפטר אותי," היא אמרה ביהירות שנראה שבאה לה בטבעיות.
איתן גיחך לעצמו. הוא ניסה להבין אותה, אך בינתיים ללא הצלחה. מצד אחד נראתה לו עדינה ומתוקה, ומצד שני היא נשמעה החוצפנית הסנובית הגדולה ביותר שהוא אי־פעם פגש.
"דיברתם על אדווארד גיורוב בפגישה הזאת?"
"כן. מסיבה כלשהי אדווארד ביקש שאני אהיה עורכת הדין המובילה שלו, הוא אהב נשים, אתה מבין," היא אמרה בציניות והמשיכה, "אחד מעורכי הדין הבכירים, בן האדם הצבוע ביותר והשנוא ביותר עליי במשרד, ניסה לקחת את התיק לעצמו. כשנכנסתי, הוא בדיוק הציג בהתלהבות איזו תוכנית הזויה להפוך את כל העסקים של אדווארד לכשרים ולחוקיים. דפוק." אלכס עשתה הפסקה וחיכתה שאיתן יאמר משהו, אך הוא שתק ונתן לה להמשיך. "וכולם התלהבו כמו ילדים קטנים. אז אני אמרתי להם את דעתי בקצרה, איחלתי להם בהצלחה, הלכתי אל המשרד שלי, הכנסתי את כל הדברים שלי לקופסה וניסחתי במהירות מכתב התפטרות."
איתן הביט בה בעודה מדברת וניסה לקרוא את שפת הגוף שלה. היא הייתה לחוצה אך לא מדי. היא ניסתה באמת להיזכר באירועי יום האתמול, ולא נראתה לו כמו מי שהכינה מראש גרסה כלשהי להתנהלותה.
"אלי בילקין, אחד השותפים, נכנס למשרד שלי אחרי חמש דקות. אני ידעתי מה הוא הולך להגיד, לעשות לי שיחת מוטיבציה, שבה ידגיש עד כמה הלקוח הזה חשוב לחברה ושזה יכול להיות המסלול שלי לשותפות. אבל הדברים האלו לא חשובים לי, אז לפני שהוא התחיל לדבר, אמרתי לו שאני מתפטרת."
"ו…?" איתן היה צריך לדובב אותה.
"וזהו. נגמר. עפתי משם." אלכס נראתה מרוצה מעצמה.
"אז התפטרת ועזבת את המשרד. מה עשית אחר כך? נסעת הביתה? חזרת אל המשרד בשלב כלשהו באותו היום?"
אלכס ניסתה לשחזר בראשה את אירועי יום האתמול.
"לא. לא נסעתי ישר הביתה. יצאתי החוצה והתיישבתי על הספסל בפארק."
"ספסל בפארק?" איתן היה מופתע.
"כן. מול בניין המשרדים יש פארק משחקים, שבדרך כלל מלא הורים עם ילדים קטנים והפעם בגלל מזג האוויר היינו רק אני ועוד אישה מבוגרת אחת. אני אוהבת לשבת על הספסל שמשקיף על חלונות המשרדים בכל פעם שמשהו מטריד אותי. זה עושה לי סדר במחשבות."
"כמה זמן ישבת שם?"
"חצי שעה בערך, עד שהתחיל לרדת גשם," היא ענתה.
"ואז?"
"ואז נסעתי הביתה. נכנסתי למיטה ונרדמתי עד הערב. בערב יצאתי לבלות עם חבר במועדון הקייב. שם הייתי בערך עד… עד… האמת שאני לא זוכרת. אני בדרך כלל לא שותה כל כך הרבה, אבל הפעם הרגשתי צורך לפרוק מעליי כל כך הרבה דברים, שפשוט שתיתי עוד ועוד," היא ניסתה להצדיק את התנהגותה הפראית כשראתה את הזלזול בעיניו.
"את יודעת שזו התנהגות מאוד לא אחראית? מה שעשית הוא דבר מטופש מאוד. מישהו היה יכול להכניס לך בקלות משהו למשקה ולעשות בך מה שהוא רוצה. אני רואה המון מקרים כאלו," הוא אמר, משהו בסיפור שלה הכעיס אותו.
הוא באמת ניסה להטיף לה? מי הוא חושב שהוא?
"תודה על הדאגה אבל אלה החיים שלי," היא ענתה בהתרסה, הוא ממש עצבן אותה.
"איך הגעת הביתה?" הוא התעלם ממנה.
"אני לא יודעת. עומר כנראה הביא אותי. עומר זה החבר שיצאתי לבלות איתו. אני יכולה להתקשר אליו," היא הציעה.
"אין צורך, אני אשוחח איתו, רק תרשמי לי את מספר הטלפון ואת הכתובת שלו."
"עכשיו?" שאלה אלכס.
"כן. בבקשה."
"או־קיי," ענתה אלכס, ניגשה למטבח לקחת פתק ורשמה עליו את מספר הנייד של עומר. היא הגישה לאיתן את הנייר. הוא לפתע קם והתנשא מעליה.
"לא שאלת איך הוא נרצח," הוא קבע.
"מה? זה משנה?" הייתה תגובתה הראשונית של אלכס. הוא תפס אותה לא מוכנה. לאחר ששקלה את מילותיה היא הוסיפה, "תראה, אני לא עצובה שמישהו רצח אותו, אפילו להפך, אני שמחה מאוד. אני לא מרוצה מהעובדה שאתה מנסה להאשים אותי בכך."
"הוא נדקר," אמר לה איתן בהתעלמות מהערתה.
"אז? אני לא דקרתי אף אחד." מה הוא, לעזאזל, רוצה ממנה?
"אנחנו עוד נראה." המבט שנעץ בה הצמית אותה. הוא הוציא מכיס מעילו צו חיפוש וצו ללקיחת דגימת דנ"א. היא קראה את הצו שוב ושוב. הוא התיר לאיתן לבצע חיפוש בביתה ועל גופה היכן שירצה, מתי שירצה.
הוא עזב אותה עם הצו בידה והחל להסתובב בדירתה, מחפש בגדים מגואלים בדם, סכין, כל דבר שיוכל לקשור אותה לרצח. היא הלכה אחריו לוודא שהוא לא שותל בדירתה שום דבר מפליל.
איתן החל במטבח. הוא חיפש בפח הזבל, פתח וסגר את הארונות, לאחר מכן המשיך למסדרון הקטן שהוביל, כפי שחשב, לחדר שינה אחד ולחדר רחצה צמוד. תחילה נכנס לחדר הרחצה, שהיה גדול יחסית ומואר בזכות החלון המוארך שהיה מעל האסלה והצבע הלבן ששלט בחדר. היו בו גם מקלחון עם דלת זכוכית חלבית וגם אמבטיה שיכלה להכיל רק את גופה הקטן. כיור רגל בעל חזות אירופית עמד בפינת החדר, מעליו ארון תרופות קטן, ולצידו ארון צר שהכיל תמרוקים, ניירות טואלט ומגבות. סל הכביסה היה חצי מלא והוא הפך את תוכנו, אך לא מצא בו בגד מדמם אחד. הוא זיהה שם את הבגדים שלבשה כשפתחה לו את הדלת היום.
"זה מה שלבשת אתמול בלילה?" לאחר שענתה בחיוב הוא הוציא שקית מכיס מעילו והכניס את הבגדים פנימה כראיות. הוא המשיך לעבר חדר השינה שלה, שהיה גדול ונראה שפעם היה שני חדרי שינה קטנים. בפינה הימנית של החדר עמדה מיטה בגודל סטנדרטי, ובראשה עמודי מתכת צבועים בלבן. המיטה נראתה כמיטת בית חולים של פעם רק בגודל כפול, והוא חשב שזה גימיק נחמד. תריסי החלון שמעל המיטה היו מוגפים, והאור שנכנס לחדר הגיע מהחלון בקיר הימני, שהיה פתוח לרווחה ואִפשר לרוח הצוננת להעיף את הווילונות השקופים. משני צידי המיטה עמדו שידות מברזל לבן עמוסות בספרים, בוויטמינים, במגבונים לחים ובשאר שטויות. הוא הביט לעבר הארון הגדול שעמד כמו מפלצת מול דלת הכניסה. שש דלתות. כמה בגדים יש לאישה הזאת? הוא פתח דלת אחת, שמאחוריה נגלו רק נעליים. הדלת השנייה – לבנים, גופיות ופיג'מות. בדלתות השלישית והרביעית היו שני מתלים, עליון ותחתון, ועליהם נתלו שמלות אופנתיות, חולצות מכופתרות, ז'קטים ומעילים. הוא עבר אחת־אחת אך לא מצא דבר. הוא הוציא את תוכן הארון מאחורי הדלתות החמישית והשישית, זרק הכול על המיטה ופשפש בין כל המכנסיים, החולצות והסווטשרטים, אך לא מצא דבר.
"מה אתה מחפש?" היא צעקה אליו מהכניסה לחדר, "תראה איזה בלגן אתה עושה לי." איתן התעלם ממנה, מבטו היה אטום ורציני מתוך כוונה להפחיד אותה. הוא הצליח. אלכס הביטה בו מסתובב בחופשיות בדירתה, מגלה כל פרט אינטימי עליה. הוא רק עושה את עבודתו, היא אמרה לעצמה וניסתה להסדיר את נשימתה.
איתן הוציא מכיס מעילו שקית נוספת עם קופסת פלסטיק מוארכת. הוא פתח אותה והורה לאלכס לפתוח את פיה.
"דנ"א. את יודעת מה עושים," הוא אמר ונעמד מולה. היא פתחה את פיה, והוא החדיר את מקל הצמר גפן עמוק בתוך החך שלה. לאחר שלקח את הדגימה, הוא החזיר את המקל לתוך קופסת הפלסטיק ורשם עליה את שמה.
"זהו? סיימת כאן? אתה יכול ללכת עכשיו?" בפעם הראשונה בחייה היא הרגישה על בשרה את ההשפלה בלהיחקר כחשודה.
"לא. נשאר לי עוד דבר אחד," אמר איתן ותפס את ידה כדי שלא תברח לו. הוא ידע שמה שהוא הולך לעשות אינו חוקי בעליל, ושכעורכת דין פלילית היא יודעת זאת. אך הוא היה ידוע כחוקר משוגע, שאינו יודע לדחות סיפוקים, והוא החליט כי רק בדרך זו יקבל תשובה אמיתית לשאלה החשובה ביותר.
פרטים ראשונים על הרצח כבר נאספו, אך איתן בחר לא לשתף אותה בכל המידע שברשותו, לראות אם תפלוט משהו במקרה. לפיכך לא סיפר לה על הסימנים שהיו על ידיו של אדווארד ועל פניו מה שמרמז על מאבק עם התוקף שלו. המשמעות הייתה שמתוך הסימנים יהיה אפשר לקחת דגימות דנ"א של התוקף ולהשוות אותן לדגימה שלה, אבל זה יימשך כמה ימים והוא רצה תשובה מיידית. אף שלא נראה לו הגיוני שיצור קטן כמוה יוכל להיאבק בגבר גדול כמו אדווארד, הניסיון לימד אותו שאסור לזלזל באף אחד על סמך מראה חיצוני. הוא ידע שיש רק דרך אחת להשיג את מבוקשו, והיא לדחוק אותה לפינה, למעמד דומה של מאבק על חיים או מוות, דבר שהיה תפור עליו. איתן היה ידוע כמי שמשתמש בשיטות חקירה מיוחדות, לעיתים על גבול הבלתי חוקיות, אך כאלו שהבטיחו לו מאזן של כמעט מאה אחוזי הצלחה בפענוח פשעים.
"מה?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
"תורידי את הסווטשרט," הוא פקד עליה לתדהמתה, וטרם שחרר את ידה.
"מה? מה פתאום? באיזו זכות אתה מבקש ממני דבר כזה?" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו כשהחלה להבין מה הוא מבקש לעשות.
"בזכות הצו שאומר שאני יכול," הוא הזכיר לה.
"אתה משוגע? אין מצב. אם אתה רוצה לעשות עליי חיפוש, תצטרך להביא שוטרת," היא שילבה את זרועותיה וניסתה להסתיר את גופה.
"אני לא מבקש. תפשטי אותו עכשיו או שאני אקרע אותו ממך בכוח." המשפט האחרון הצית באלכס זעם נורא. היא ידעה שהיא צריכה להילחם בו ולסלק אותו מייד מהדירה שלה.
"זהו. עד עכשיו הייתי נחמדה. אני לא יודעת מאיזה כוכב הגעת, אבל הדברים לא עובדים ככה במדינת חוק. הגיע הזמן שלך לעוף מכאן לפני שאתקשר למשטרה," היא ניסתה לאיים, אך הוא רק צחק בקול וחשף שיניים לבנות.
"קדימה, אני לא צוחקת!" צעקה אלכס ובעטה ברגלו בתקווה שהכאב יגרום לו לשחרר את ידה. אבל זה לא הזיז לו כלל, הוא התנשא מעליה ולא צחק עוד. רעד קל פילח את גבה ואותת לה שהיא נמצאת בסכנה ממשית.
במקום להמשיך לנסות לשכנע אותה, איתן סובב והצמיד אותה אל הקיר. ידו האחת תפסה את צווארה, והשנייה הפשיטה ממנה בכוח את הסווטשרט השחור. היא רצתה לצעוק, אך לא הצליחה להוציא הגה מפיה וחשה שהיא נחנקת. איתן התקרב אליה, היא הרגישה את פעימות ליבו.
"את זוכרת מה אמרת על שוטרים מטומטמים?" הוא ניסה להפחיד אותה, לבחון את תגובתה.
אלכס לא ענתה. אלוהים. האם הוא אחד מהשוטרים המושחתים של אדווארד? האם בא לאיים עליה? או גרוע יותר, לרצוח אותה? שיט, למה הכניסה אותו לביתה, לעזאזל? היא הרגישה את הבל נשימתו עליה, וכל חושיה התעוררו. היא חיפשה חפץ כלשהו כדי להכות אותו, אבל לא מצאה כלום. איך תתמודד מולו? היא התפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך ללא הצלחה.
איתן שחרר מעט מאחיזתו וסובב אותה אליו. הוא סקר את גופה במהירות. עיניו עברו על זרועות ידיה, שהיו נקיות משריטות ומחתכים. אין מצב שהאישה הקטנה הזאת הייתה מעורבת במאבק רציני או אפילו בקטטה בשבוע האחרון. הוא הצמיד את ידיה לקיר והרגיש את גופה הצר מנסה לשווא להתנגד לו. הוא התרחק ממנה מעט כדי לתת לה מרחב נשימה, אבל אלוהים, הגופייה הקצרה שלבשה הייתה חצי שקופה, והיא לא לבשה חזייה מתחת. שדיה היו זקורים מתחת לראשו ועלו וירדו עם נשימותיה. הוא ראה בעיניה המבוהלות את הכאב מלפיתתו והרפה מעט.
הוא רצה להתנצל, אבל בדיוק באותו הרגע גייסה אלכס את כל כוחותיה ובעטה בו בחוזקה ישר בין רגליו.
"בת זונה," הוא צעק לעברה, אבל הכאב היה כה חזק, עד שנדרשו לו שניות ספורות להתאושש. אלכס רצה בינתיים לכיוון דלת הדירה, אבל לא… המפתח לא היה בדלת, היא ניסתה לפתוח, אבל זו הייתה נעולה.
"המפתח אצלי. את לא יכולה לצאת," אמר איתן כשהתאושש מהבעיטה המרשימה. מתי הוא הספיק לקחת אותו? היא ניסתה לברוח לחדר השינה, אבל הוא תפס אותה בכוח וסובב אותה אליו. הוא הצמיד את שתי ידיה מאחורי גבה. מה שהבליט עוד יותר את פטמותיה אל מול פרצופו. היא הביטה בו וניסתה להתנגד, אבל הוא היה גדול וחזק ממנה. לא היה לה סיכוי מולו.
"תפסיקי להילחם בי. את לא רואה שאין לך סיכוי? תירגעי כבר."
אבל אלכס המשיכה להשתולל ולבעוט.
"הצילו, הצילו," היא צעקה, ואיתן חסם את פיה בכף ידו.
"די. אף אחד לא יציל אותך. אני שוטר, מה כבר יעשו לי?" הוא היה כה בטוח בעצמו.
אלכס הרימה אליו מבט מבועת. עברה עוד דקה, ותנועותיה נעשו כבדות ואיטיות יותר, כמו דג שמפרפר מחוץ למים בנשימותיו האחרונות. דמעות החלו לזלוג מעיניה והיא הרגישה את טעמן המלוח בקצות פיה. היא עצמה את עיניה וחיכתה לנורא מכול. מטומטמת.
אך דבר לא קרה. איתן שחרר לפתע את אחיזתו הכואבת, והיא נפלה אל הרצפה. הוא היה מופתע מתגובתה הקיצונית, אבל יותר מכול מתגובתו. מעולם לא הרגיש אהדה כלפי נחקר שלו כפי שהרגיש כלפיה.
"ששש… הירגעי. אני לא אעשה לך כלום."
זמן רב עבר עד שאלכס נרגעה. היא התרוממה, מובסת ומושפלת, והתרחקה ממנו. היא כיסתה את גופה בידיה, והוא הגיש לה את הסווטשרט השחור שלה.
"סליחה שתקפתי אותך ככה, זה היה בכוונה, הייתי חייב לדעת," הוא ניסה להרגיע.
"לדעת מה?" היא התלבשה, ממש לא רגועה.
"לדעת אם יש עלייך סימני מאבק, אם פיזית היית מסוגלת להתגבר עליו, אדווארד היה איש גדול מאוד."
"אתה מטורף. מה קרה עם לחכות לבדיקות הדנ"א? לבדיקות אחרות? אלו השיטות שלך? השם שיצא לכם, השוטרים, מוצדק לגמרי. אתם כולכם מנוולים וחושבים שהכול מותר לכם," היא צעקה עליו והוא נסוג אחורנית, נמנע ממגע נוסף איתה.
"שקט, הירגעי, לא התכוונתי לגרום לך נזק."
"הירגעי? אתה אומר לי להירגע? תעוף מהדירה שלי. עכשיו. שמעת? אני אתלונן עליך." היא הצביעה לכיוון הדלת.
"כן. אני הולך עכשיו, אבל אני עוד אחזור," אמר איתן כשהלך לכיוון דלת הדירה שלה.
"נדמה לך. שלא תתקרב אליי שוב. שמעת? אני לא אכניס אותך," היא צעקה אליו.
"עוד נראה. אני מבטיח לך שאחרי שתירגעי ותחשבי על זה, תראי שזה היה רק לטובתך. ניקיתי אותך מחשד בחמש דקות."
"אתה לא נורמלי. צא כבר." היא עדיין הייתה נסערת ושמרה ממנו מרחק.
"להתראות, אלכס, תודה על הקפה." הדלת נטרקה אחריו, והוא חייך לעצמו בסיפוק כאשר שנייה לאחר מכן שמע את קול המפתח מסתובב במנעול.
נדרשו לאלכס כמה דקות להירגע מאירועי חצי השעה האחרונה. הדבר הראשון שעשתה לאחר שעזב זה להתקשר לעומר ולהזהיר אותו, אך הוא לא ענה. היא שלחה לו הודעה.
אלכס פרידמן, 10:43: "תחזור אליי ברגע שתוכל, חייבת להזהיר אותך מאיזה חוקר משטרה שכנראה בדרך אליך."
היא המתינה דקה, שתיים וכלום. שיט. הוא בטח כיבה את הטלפון שלו ועדיין ישן. היא התקשרה למספר השני שידעה שתוכל להשיג בו אותו.
"בוקר טוב, זאת אלכס. תוכלי להעביר אותי לעומר?" היא הכירה את האישה הצעירה שענתה לטלפון בעמדת הקבלה, אך לא היה לה זמן לשיחת חולין.
"כן. אני מעבירה."
"תודה," אלכס השיבה והמתינה. צלצול אחד. שניים. שלושה. כלום. שיט.
"אלכס, אני מצטערת, הוא לא עונה," הקול הנשי חזר אליה.
"טוב," היא נאנחה. "תוכלי לבקש ממנו שיחזור אליי כשיתעורר? זה דחוף!" היא דיברה במהירות ובטון סמכותי כדי להבהיר לאישה הזאת עד כמה הנושא דחוף.
"כן, אני אמסור לו."
"תודה," השיבה אלכס וניתקה.
היא סידרה את ארונה וקיללה ללא הפסקה את הגבר הנורא הזה, שהרס לה את בוקר יום שישי, ולאחר מכן נפלה למיטה שלה והצטנפה לחצי כדור. היו לה כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם. מי רצח את אדווארד גיורוב המפחיד והידוע לשמצה? ומי, לעזאזל, מנסה להפליל אותה ברצח שלו, ומדוע? היא לא חשבה שיש לה אויבים. אולי היא לא רכשה לעצמה חברים, אך בוודאי לא פגעה באף אדם. היא חשבה על החוקר איתן גרוס וכמה היא שונאת אותו. מעולם לא הייתה בעמדת נחיתות כזו מול גבר גדול ומפחיד כמוהו. היא חשבה על המבט בעיניו כשהפשיט מעליה את הסווטשרט. אלוהים, למה לא לבשה חזייה או לפחות חולצה אחרת? היא חייבת להתלונן עליו, אך מה תאמר? זו מילה שלה כנגד שלו, והיא ידעה ששוטרים מחפים זה על זה. אלכס הרגישה את בטנה מתהפכת כששחזרה פעם אחר פעם את המעמד המביך הזה.
איתן נכנס לרכבו וניסה להרגיע את מחשבותיו. משהו באישה הקטנה הזאת משך אותו בעוצמה, והוא לא ידע כיצד להתייחס למה שהתרחש לפני דקות ספורות בדירתה. הוא כבר ידע שאלכס אינה הרוצחת ושמישהו מנסה להפליל אותה, מה שמעמיד אותה בסכנה מיידית.
הוא הוציא את הנייד שלו מכיסו. היו בו שתי שיחות שלא נענו מנעמי, ארוסתו לשעבר, אך הוא התעלם מהן. הוא התקשר לעדכן את מפקדו.
"היי, אבישי."
"היי, איתן. יש חדש עם עורכת הדין?" אבישי שאל אותו.
"כן. עשיתי את כל מה שצריך. חיפוש, דנ"א. והשיטות הפרטיות שלי, כמו שאתה יודע. לדעתי, היא לא עשתה את זה."
"מה זאת אומרת לא עשתה את זה? אתה מאמין לה? אל תשכח שהיא עורכת דין, הם כולם שקרנים ותחמנים."
איתן צחק צחוק פרוע.
"מה מצחיק?" שאל אותו אבישי בפליאה.
"זה בדיוק מה שהיא חושבת עלינו, השוטרים, במיוחד עכשיו אחרי הביקור שלי אצלה." איתן הביט ממכוניתו אל חלון דירתה של אלכס, ופניו הרצינו.
"מה כבר עשית?" שאל אבישי בחשש. הוא הכיר את איתן יותר מעשר שנים, ובמיוחד את שיטות העבודה המוזרות והאחרות שלו.
"בוא נגיד שאני יכול לומר לך בוודאות שאלכס פרידמן לא הייתה מסוגלת להתמודד פיזית מול אחד כמו אדווארד גיורוב. הוא היה מחסל אותה בשנייה."
"אל תיתן למראה להטעות אותך."
"לא מראה. היא לא הצליחה להתמודד מולי, והיא לא הייתה מצליחה גם מול אדווארד. חוץ מזה, אין עליה שריטות או סימני מאבק כלשהם. היא לא עשתה את זה," קבע איתן נחרצות.
"איתן, תיזהר. אתה לא צריך שאחת כמוה תגיש נגדך תלונה," אבישי נשמע מודאג, ואיתן ביטל את דבריו.
"היא לא תעשה את זה," אמר איתן בוודאות מלאה.
"למה אתה כל כך בטוח?"
"גם אם היא תתלונן, למי יאמינו? לחוקר משטרה מוערך או לעורכת דין שהיא גם החשודה העיקרית ברצח?" איתן ידע שרקורד ההצלחות שלו יבטל כל תלונה שלה.
"אז איפה זה מעמיד אותנו בחקירה? לאן עכשיו?" אבישי נאנח.
"תראה, ברור שמי שרצח אותו מנסה להפליל את אלכס. זאת אומרת, אם נמצא את מי שמנסה להפליל אותה, נמצא את הרוצח."
"או־קיי, אני מקשיב."
"אני אלך לשוחח עכשיו עם החבר שלה. היא טוענת שהוא היה איתה כל הלילה. אולי הוא יוכל לספר לנו מי זו אלכס, מי רוצה להפליל אותה ומדוע."
"טוב, תעדכן אותי."
"אין בעיה," אמר איתן וניתק את השיחה.
