ימים של קורונה

ימי הקורונה הם ימים חמוצים כמו לימון, אבל צריך לזכור שמלימון ניתן להכין לימונדה טעימה ומתוקה

ימי הקורונה

זהו זה, מתחיל עוד יום חדש, יום חדש שכל כולו המתנה למחר, שגם הוא יתחיל בהמתנה לעוד יום חדש.

הדבר העצוב הזה הוא די מצחיק אותי, כי בעבר מאוד שמחתי על כל יום בו יכולתי להישאר בבית בידיעה שכל היום הוא רק שלי, אני לא יוצאת ואף אחד לא בא.

אני אוהבת להיות לבד, בשקט, ברוגע, תמיד יש לי מה לעשות, לא נקיונות ובישולים, אלא דברים שאני אוהבת, אז עכשיו קיבלתי את זה ובגדול ולמרות מוצאי ההונגרי, אני מתלוננת כמו פולנייה, "נו שויין, נשב בבית ונחכה למחר", "אף אחד לא בא, אני כבר אשב לי בחושך לבד".

האמת שאני לא לבד. הלילה, אחרי הרבה מאוד זמן לא ישנתי לבד. הצטרף אלי מכשיר סיפאפ. בבוקר כאשר התעוררתי, מצאתי אותו במיטתי, ומצאתי שם גם דמות של טייס קרב, שרק אחרי מבט נוסף, רדום פחות, הבנתי שזו אני, עם מסכת הסיפאפ על אפי, הקשורה עם רצועות על ראשי. פורים כבר מאחורינו אבל אני עדיין, בתחפושת של לטייס קרב, לבושה כותנת לילה במקום סרבל טיסה.

שמחתי שאין נפש חיה בבית שתחזה בתופעה המוזרה הזאת. אני בטוחה שאם לא הייתי מתגרשת לפני אחת עשרה שנה, בטוח שזה היה קורה עכשיו. מראה כזה הוא עילה לגירושין.

אחרי ההתארגנות של הבוקר אני שוב אני, חזרתי למראה המקורי שלי, למחשב, לספר, לטלוויזיה, עם כוס הקפה.

בסוף עידן הקורונה בטוח יהיה לכם קשה לזהות אותי, כי בקצב הזה גופי יקבל צורת כורסה ולבושם שלי יהיה ריח קפה.

קראתי בפייס שהרבה סבתות חרוצות, עמלות על כל מיני ניקיונות בבית, מסדרות ומנקות פינות חשוכות, עלתה בי המחשבה שאולי הקורנה היא בסך הכול אמצעי לפנות לנו זמן לניקיון, לפני פסח ובפעם ראשונה לשחרר אותנו מכל ההכנות, הבישולים, ההתלבטויות את מי להזמין וקניית המתנות שאף אחד לא באמת צריך אותם.

קצת הומור מקל על הקושי, אבל אסור לשכוח שלא משנה כמה צעירים אנחנו בנפש, גופנו בגיל השלישי המסוכן וצריך באמת באמת לשמור.

מקווה שהתקופה הזאת תעבור במהרה, שנחזור לחיים, אני מתגעגעת להרצאות, להצגות, לבתי הקפה, למפגשים עם החברות ובעיקר לנכדים.

אני בטוחה שבזה כולכם מרגישים כמוני.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.