לאחרונה קורה הדבר הזה שחיכיתי לו הרבה שנים: מתפתח קשר ממש מיוחד בין הקטנה שלי, שהיא כבר בת 13 וחצי, לביני.
כשהיא הייתה קטנה היא הייתה יותר ילדה של אמא שלה מאשר שלי, ואני הייתי טיפה נעלב ומאוכזב, כי הבטיחו לי כשהיא באה לעולם שילדות הן נסיכות של אבא ושהן אוהבות במיוחד – באופן בלתי מוסבר – את ההוא עם השערות על הפנים שמתעניין בכדורגל ושמעשן במרפסת.
והנה זה קורה, בתקופה האחרונה, וזה מאד מרגש אותי – גם כי היא הילדה שלי, וגם כי היא הילדה הכי מיוחדת ויוצאת דופן ומלאת אור נדיר שאי פעם תוכלו לפגוש בחייכם. ואני יודע שכולם אומרים זאת, והם כנראה צודקים. אבל אני באמת צודק כשאני מדבר על נועה גולדן. תסמכו עליי.
כך או כך, אעשה תיקון קטן כעת: היא לא ילדה כבר, היא נערה, תכף אישה צעירה. ומתפתח בינינו דיאלוג מצחיק ושנון וגם לא אחת פרטי עם אופציה לעומק והתעמקות.
אבל אז, כשאני חושב על זה, שהיא תכף אישה, אני קצת נעצב. אני נעצב, כי אני מבין ויודע לאיזה עולם של מבוגרים אני שולח אותה. אני יודע, כי אני שוהה בעולם הזה כבר עשרים וכמה שנים כאדם מבוגר. וזה עולם שאינו טוב עבור נשים. וזו האמת. זה עולם שגברים מנהלים אותו, ומרביתם מנהלים אותו באופן שאינו מיטיב עם נשים – וזה בלשון המעטה.
זה עולם שבו – באחד ממקומות העבודה בהם הייתי מנהל, כל הגברים (כולם) הרוויחו יותר מכל הנשים, כולל כאלה שהיו בעלות ותק ומעמד ולא אחת גם יכולת גבוהה משלהם. זה עולם שבו גברים (ולא אחת גם נשים מנהלות) יעדיפו בראיון עבודה גבר על פני אישה רק מפאת המחשבה ש"מה אני צריך עכשיו על הראש עובדת שתצטרך לצאת בשלוש כל יום?"/"שאצטרך לדאוג שמא תוטרד מינית על ידי גבר ואחטוף תביעה על הראש?"/"עובדת שהגברים ייצטרכו להיזהר בלשונם לידה?"/בלה בלה בלה – כל הסיבות השוביניסטיות המוכרות והנורא מייאשות.
זה עולם שבו הבת שלי תצטרך ללכת ברחוב בכל שעה משעות היממה, כשחשש וחרדה ילוו אותה תמיד – מפני הערה פוגענית, מפני מבט מחפיץ, מפני (ססססאמק) מישהו שאולי יתקרב יותר מדי ואולי אפילו ישלח יד.
עולם שבו מישהו עלול לחשוב שהוא רשאי לגעת בה או לעשות יותר מזה, רק כי הוא לא מבין את הסיטואציה שנוצרה ביניהם. זה עולם שבו בכל פעם שהיא תיכנס לחדר היא קודם כל תהיה אובייקט מיני עבור עיניים גבריות ורק אחרי זה האדם הרגיש, החכם, המקסים והמבריק שהיא. גברים יבחנו קודם כל את הופעתה החיצונית ורק אחרי זה את היותה ואת הווייתה.
זה עולם בו גם נשים יעירו לה, במבטיהן ובמילותיהן, מילים שיפוטיות לגבי הופעתה החיצונית, לגבי התנהגותה במרחב החברתי, וכיצד זו עלולה להיתפס בידי גברים. וגם: למה היא צריכה לקחת אחריות, או סתם להבליג, כשאיזה טמבל יאמר לה או יעשה לה משהו. זה עולם בו היא תהיה מוקפת בנשים שהפנימו את הנורמות הפטריארכליות והדכאניות שגברים החילו על נשים משחר ההיסטוריה בערך.
זה עולם בו היא תפגוש גברים שיגידו לה "תהיי יפה ותשתקי" בצחוק, אבל יתכוונו לכך ברצינות. זה עולם שבו יספרו ממש בסמוך לאוזניה בדיחות על האישה שאשמה בתאונת הדרכים שבה נפגעה על ידי נהג שיכור, רק כי יצאה מהמטבח לרחוב במקום להישאר במקומה הטבעי.
זה עולם שאני מכיר מצוין. עולם שאני מנסה להשיל מעליי נורמות ודפוסי התנהגות עקומים ומעוותים, שלי כגבר נדמו תקינים כשחונכתי כאדם צעיר ונשלחתי אל החברה. זה עולם שאמנם נמצא בעיצומו של תיקון, אבל הוא רחוק עדיין מאות שנות אור מתיקון אמיתי. עולם שבו לצד הכוחות הנאורים והליברליים שמתעצמים בו, מתגברים גם סממנים מדכאים ומדאיגים של הדתה (גברים יצאו מהחדר כשהיא תרקוד על הבמה בכישרון הגדול שלה? באמת? זה העולם בו אנו חיים?) והקצנה והתכנסות שמרנית. עולם שאינו בטוח עבור נועה שלי. זו האמת. לא מבחינה רגשית, לא מבחינה כלכלית ובמיוחד לא מבחינה גופנית.
ואני נשבע בחייה של האישה הצעירה והמהממת שאמא שלה ואני גידלנו ביחד, שזה עולם שאעשה כל מה שבכוחי, בכשרונותיי, במעמדי וביכולותיי – כאדם, כגבר, ובעיקר כאבא של נועה – לתקן.
.
** הכותב הוא סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי
