רמת חיוך: גבוהה

מה שהתחיל את הכל היה חיוך שהשתחרר כשהטרדות קטנות הפכו לחוויה נעימה ובעצם כל מה שהשתנה היה הרכב החדש שלי – אני קוראת לו בוב ונותנת לו להוביל אותי

רגע השקט של הבוקר (Shutterstock, photo by Grekov's)

רגע השקט של הבוקר (Shutterstock, photo by Grekov's)

זה כבר כמה זמן שאני מחייכת המון ולקח לי זמן לשים לב. כי שום דבר לא השתנה – החיים אותם חיים אינטנסיביים, העבודה אותה עבודה, הבן זוג אותו אחד (20 שנה – אמאל'ה), הילדים גדלים, לא יום הולדת ולא שום דבר, הכל כרגיל חוץ מהעובדה הקטנטנה הזו שאני מחייכת יותר. בניסיון להבין איך זה קרה, ואל תבינו מזה שאני לא מרוצה – אני כן, החלטתי לכתוב לעצמי מה גורם לי לחייך. והתחלתי לכתוב.
די מהר הבנתי שמה שהביא לשינוי בחיים שלי היה קניית רכב חדש. תכל'ס כולנו יודעים כמה רכב משמעותי לנו בחיים, הרכב החדש שלי, BMW X1, הוכיח שמעבר ליעילות, הרכב הנכון הוא מרכיב משמעותי באיכות החיים.

נסיעת בוקר של אלופה

מסתבר שהחיוך הגדול הראשון שמור לרגע הזה מוקדם בבוקר שאני יוצאת מהבית אחרי שנפרדתי מצאצאים מנומנמים ובן זוג עם קפה ונכנסתי לאוטו עם כוס הקפה שלי, שתופסת את מקומו לידי. זה רגע השקט של הבוקר שמתחיל בנסיעה על כביש פנוי, שכולו הודיה למגמת ההורות השוויונית. האבזור מושלם, השילוב הנכון של עור ועץ בעיצוב, הכפתורים שנמצאים בדיוק במקום הנכון, כיסא הנהג מפנק, מחייכים אותי עוד לפני שהתנעתי. ואז מגיע השקט שאחרי ההתנעה. שקט. בלי רעשים מבחוץ, בלי רעשי מנוע, בלי מישהו שצריך לדבר. הנה סיבה לחיוך. למעשה 45 דקות של חיוך והפלייליסט שלי, במערכת סאונד מושלמת ובלי אף אחד שיעיר על שירים משנות ה-80 ושום דבר חוץ מנסיעה ברכב שהופך את הנסיעה לחלקה.
מוסיקה ונסיעה רגועה – ניקוי ראש לפני תחילת המרוץ היומיומי (Shutterstock, photo by mariyaermolaeva)

הכל שאלה של מרווח

תהיתי אם לספר על החיוך הספציפי הזה, כי בינינו הסיבה משעשעת, הוא שמור לחניה בעבודה. לפני שתתחילו עם בדיחות מגדריות – אני גאה בנהיגה שלי, מחנה בקלילות, מכירה את הרכב, מחליפה גלגל ויודעת שאם האוטו לא מניע זה לא בהכרח המצבר, זה יכול להיות גם האלטרנטור. אבל החניה בעבודה שלי צפופה, עם ארבעה עמודים בצדדים וגומחת בטון בקצה ומינימום יכולת תמרון או טווח ראיה. בואו נסכם בנאום הודיה קצר שהכנתי במיוחד לרגע הזה למושבים גבוהים, שטחי חלונות גבוהים ובעיקר למערכת מצלמות הרוורס שהפכו את הרגע הזה לקל יותר ואפשרו לי להפוך רגע של לחץ לרגע של חיוך.

השקט שאחרי האיסוף מהמסגרות

החיוך הזה מצריך הקדמה, אם כי אני לא חושבת שיש הורה שלא יבין. אני אוהבת את שלושת צאצאיי, הם יותר ממה שיכולתי לחלום עליו. אבל לא משנה כמה אני מתגעגעת אליהם במשך היום, זמן האיסוף שלהם מבתי הספר לגמרי נופל תחת "גודל האכזבות כגודל הציפיות". תמיד דמיינתי איסוף מגניב ואני בתפקיד האימא הקולית ששואלת בסבלנות כל אחד איך היה לו היום. אז עזבו את זה שאין מצב שהם יענו ביותר מ"בסדר", שניה אחרי ששניים מהם כבר באוטו, אני זאת ליד כיסא הנהג שמורטת שערות מהראש שניה לפני שהיא צורחת על זה שיזיז את התיק ועל השני שיזוז קצת לכיוון הדלת כי יש לו כבר כתפיים של שור. לא עוד וזה עושה אותי מחייכת. היום הם שמים את האוטו בתא המטען שאני פותחת וסוגרת בלי לצאת והם לא צריכים להתאמץ יותר לסגור, לכל אחד יש מקום (56 ס"מ מרווח רגלים זה לא הולך ברגל), גם לשחקן הכדורסל הצעיר עם הרגליים ארוכות. ופתאום אני באמת האימא הקולית, שאולי לא מקבלת תשובות על איך היה בבית הספר, אבל לפחות יכולה לדבר איתם ולא לנסות לגבור על הצעקות. עוד חיוך.
להתראות תסכול מילדים רבים על מקום, שלום אמא מחייכת (Shutterstock, photo by MK-Photography)

הפכנו לספונטנים

זה אולי יישמע מוכר, אבל ממשפחה מטיילת כל שבת הפכנו לאט-לאט למשפחה שלא זזה מהבית. הטיולים נעשו פחות כיפיים ככל שהילדים גדלו, כל אחד רצה למקום אחר ועד שהחלטנו יצאה הנשמה. כל נסיעה לוותה בפסקול של שלושה בנים עצבניים ועד שהחנינו כבר כולנו היינו צריכים הפסקה, אז הפסקנו. ועכשיו – חזרנו ולא רק שחזרנו, זה בדרישת הבנים. הממדים החיצוניים הקומפקטיים של ה-X1 מטעים – מבפנים הוא רחב, נעים ומאובזר באופן מושלם וכנראה זו אחת הסיבות שהנסיעה הפכה לכיף וגם לא תשמעו ממני תלונה על כמה שהוא חסכוני בדלק. תא המטען מכיל את כל מה שאנחנו צריכים לפעילות ופתאום שוב חזרנו לטייל.
ה-BMW X1 – אני קוראת לו בוב והוא נותן לי המון סיבות לחייך (צילום: יח"צ)

החיוך שמוביל אותי

הרשימה של הדברים שמחייכים אותי עוד מתארכת, היא רצף של שינויים קטנים שהפכו פתאום את המרוץ לקל יותר. אלה הדברים הקטנים, הרגעים של לחץ אטומי שמשפיעים לרעה על כל היום שהופכים פתאום לרגעים של חיוך וזה נותן מרווחי נשימה. כי במרוץ הזה של החיים אנחנו כל הזמן מתנשפים והרגעים של הנשימות הארוכות האלה נותנים את ההפוגה הרגעית. את החיוך. זו אולי העצירה פתאום לפרספקטיבה שהוכיחה לי משהו שידעתי מזמן, אני רוצה יותר רגעים של חיוך, כי אחרי הכל, אנחנו חיים רק פעם אחת.