מאת אסתי דינור
זיכרון התחושה המעקצצת עם ריח חריף של ים וסברס, המיוחדים רק לימי הקיץ, עלה בי השבוע ב-20 ביוני, עם פרוץ החופש הגדול. לא, אינני מורה גם ילדים בבית הספר כבר אין לי. אלא שכשפתחתי יומן השבוע, פתאום הכתה בי ההבנה, שלמרות שחלפו יותר מארבעה עשורים מאז שיצאתי לחופש הגדול בפעם האחרונה, החיפוש אחר החופש הוביל אותי כל חיי. לא החופשה מעבודה או מלימודים. ההיפך, אני וורקוהולית מבחירה ותלמידה לאורך החיים Life Long) Learner) מרצון. נלחמתי לא מעט על החופש שלי להחליט על דרכי. הקרבתי מה שנדרש ללא פחד וללא חרטה וגם היום, אני צועדת באהבה אל הכלא החם אשר שמו עבודה.
רק בגיל 55 החלטתי שאני הולכת להיות מעצבת פנים – החלטה שהפתיעה את כל מי שהכיר אותי. הייתי אז מנהלת סל-תרבות ארצי במשרד החינוך, מנהלת בכירה ומוערכת עם וותק של 35 שנים בשירות הציבורי, משכורת גבוהה, רכב צמוד, טיסות לחו"ל וכל מה שרק חלמתי עליו. למעשה, זו הייתה כבר הפעם השלישית בה ביצעתי שינוי קריירה. לאורך חיי. עשיתי החלטות לא רציונאליות מבחינה כלכלית, בחיים המקצועיים והאישיים כאחד ובגיל 38 הייתי לאם חד-הורית לשלושה, כאשר אני עוזבת מאחור בית בורגני נוח לטובת אי-ודאות כלכלית וזוגית.
בתמורה, הרווחתי שוב את תחושת העצמאות ואת הקשר הבלתי אמצעי עם הילדים. אפשר היה להניח שעכשיו, משהאחריות מוטלת על כתפי, אתגמש קצת ואצמד לצד הבטוח של הדרך. אבל, אני לא אשכח איך אימא שלי החווירה כאשר באתי לבשר לה, ששוב אני עומדת לפרוש מרצון מתפקיד אהוב, שאני זוכרת בגעגוע עד היום, בגלל חילוקי דעות על דרך ועל עקרונות שנראו לי ראויים. את התפקידים הבאים כבר מצאתי רק בתל-אביב, כשאני עוזבת מידי יום ומשאירה ילדים בעיר מוכת אינתיפאדה.
אי אפשר לתאר את הפחד והחרדה שתוקפים אותך, כאשר ברדיו מדווחים על פיגוע דקירה בבקעה, השכונה בה נמצא בית הספר בו הורדת את הילדים בבוקר, ואת במרחק שעתיים נסיעה. שוק העבודה, בעיקר עבור נשים, לא בנוי למעברים כאלה. נשים במיוחד מצופות שלא להביע עמדות נחרצות, אבל בתפקידים של קבלת החלטות, אי אפשר שלא לנקוט עמדה. לשמור על מקומך בתפקידים בכירים יש מחיר: במערכת החינוך אין סובלנות לדעות שאינן עולות בקנה אחד עם הזרם המרכזי של השלטון.
יכולתי בשקט להעביר את השנים הבאות לקראת הפרישה כשכירה במסלול המוכר והבטוח, אבל אני פשוט לא הייתי מוכנה לקבל את המצב שיגיע יום ובו אאלץ להפסיק לעבוד. לא בא בחשבון מבחינתי לצאת משוק העבודה, לפתח תחביב, או לנסוע בעולם. החלטתי שאני חייבת להיות עצמאית – אני אהיה זאת שאחליט עד מתי אעבוד ובעיקר במה. הבנתי שעלי לעשות הסבה מקצועית מוקדם ככל האפשר, כי לפני עוד שנים ארוכות של הכשרה ורכישת ניסיון בתחום החדש.
וכך, לקראת גיל 60, לאחר שהשלמתי בהצלחה את לימודי עיצוב הפנים בטכניון, אני מפתיעה את כולם ויוצאת מהמגזר הציבורי לנהל את העסק של עצמי בשוק הפרטי. ויתרתי על הישגים של שנות ניסיון רבות, כדי לחזור ולהתחיל את המסלול המקצועי שלי מההתחלה. היום, אני נהנית מכל רגע ומשלימה בלהט עוד ועוד תחומי ידע ומתמקצעת כל הזמן. כמעצבת פנים, נדרשת אחריות גדולה לקחת יחיד, משפחה או עסק, ולעשות אתם שינוי של פעם-פעמיים בחיים. זה מסע שאני עוברת איתם ובשבילם. אנשים חייבים לסמוך עלי כדי שיאמינו בכוח שלי לעשות את זה עבורם. מדובר בקשר מאוד אינטימי עם לקוחות. דרושה התבוננות לא שיפוטית על החיים שלהם, כדי להבין איך אני יכולה לעזור להם. זה מאמץ גדול מאוד. דרוש פה הרבה יותר מאשר להפוך תחביב למקצוע, אלא שינוי מערכתי בכל תחומי הידע.
כמעצבת פנים, אימצתי את עקרונות ה-Wabi Sabi – קסם העיצוב הזן בודהיסטי, בו אני מוצאת ערכים טהורים של יופי, אסתטיקה ושקט המהדהדים בי. זה סגנון הממצה את כל האיכויות אותן אני מעבירה בעבודותיי: פשטות, שימוש בחומרים טבעיים וא-סימטריה. בתים וחפצים שעקבות הזמן ניכרים בהם ומייפים אותם, כשהם מספרים את סיפור בעליהם. סגנון המאדיר את השלמות שבחוסר השלמות. או כפי שאמר הזמר ליאונרד כהן, שחי שנים כנזיר בודהיסטי: "יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס פנימה".
אז למה לא לפחד לשנות קריירה? כי אנחנו לא אותם האנשים שהיינו לפני שלושים או ארבעים שנים – מקצועות משתנים, נעלמים וצומחים חדשים. כולנו צריכים ללמוד, לצמוח ולהתפתח כל החיים, ומעט אנשים יודעים בדיוק מה היעוד שלהם בגיל צעיר. היום הכול מכוון אמביציה וקריירה, אבל אותי לא מעניינת רק קריירה – אני אדם סקרן ומחפשת עניין. תתכוננו להשקיע כסף, זמן, כוחות נפשיים, לקחת סיכונים ולוותר על המון דברים. אנשים בגילי כבר רוצים להישען אחורה, ליהנות מפירות ההצלחה, ורק מעטים מעזים לצאת לדרך חדשה. ובכל זאת, מה אני מרוויחה? מבט מעניין על החיים, יצירתיות שממשיכה לבעבע, ותחושה שעזרתי לאנשים לחיות טוב יותר בביתם, ממה שהיו חיים אלמלא פגשו אותי.
** הכותבת היא אסתי דינור, כיום מעצבת פנים