עזרה ראשונה

כמו שאני לא מכינה את שיעורי הבית עבור הגדולה שלי, כך בעוד כמה שנים אני גם לא אכין את שיעורי הבית עבור גיל. כי הרי כך היא לא תלמד בעצמה. זאת בדיוק הסיבה בגללה לא הושבתי ולא העמדתי אותה לפני שלמדה לעשות זאת בעצמה. פוסט (כמעט) סיכום שנה של עזרה אמיתית.

גיל בת 11.5 חודשים. במהלך השנה האחרונה כאשר היא עברה דרך שלבי ההתפתחות ומימשה אותם, היא מן הסתם עשתה זאת בעצמה – היא שכבה על הבטן בעצמה, הרימה את הראש לבד, התהפכה מהבטן לגב ומהגב לבטן, הסתובבה בעצמה סביב צירה, התקדמה קדימה בזחילת גחון, עברה לעמידת שש וממנה עברה בעצמה לישיבה ואחר כך עברה ממנה לזחילה על שש. כיום היא כבר מבלה את יומה בניסיונות חוזרים ונישנים לעבור לעמידה.

הכל כאמור היא עשתה בעצמה. אני לא עזרתי.

בעצם כן עזרתי, אבל באופן קצת שונה.

מההתחלה (עוד מבית החולים, זוכרים?) דאגתי לייצר עבורה את הסביבה ההתפתחותית המתאימה והנכונה בכל שלב ובכל גיל:

השתדלתי לתת לה מענה מדוייק לבכי שלה ולצרכיה (ולאו דווקא לרצונותיה, כי רצונותיה הם לאו דווקא הדברים שהיא באמת צריכה).

התנהלתי על פי "שיטת הרכבת". העברתי אותה בין תחנות שונות ומגוונות במהלך היום, דאגתי שתחווה תנוחות שונות על הידיים ובשכיבה, הקפדתי להעניק לה גם חוויות של תנועה לצד רגעים סטטים, לעיתים היתה עליי או לידי ולעיתים שכבה לבד והעסיקה את עצמה.

דאגתי למינון נכון של גירויים חיצוניים בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי. התחלנו ממינימום הכרחי ואיכותי, הוספנו בהדרגה צעצוע אחד או שניים, בהתחלה הם היו לידה ובהמשך הרחקתי אותם ל"מרחק נגיעה" כדי שתנסה להגיע אל הצעצוע בעצמה. וידאתי שלא יהיו בסביבה גירויים ויזואלים שיגרמו ל"הצפה חושית" כמו עודף צעצועים, צעצועים שהם בעצמם רווי גירויים כמו המון קולות/אורות/צבעים, וכמובן שגם טלויזיה ושאר נפלאות הטכנולוגיה הם מחוץ למערכת בשלב זה.

והייתי שם עבורה. תמכתי ועודדתי (וכמובן שכמו כל אמא – גם צילמתי). גם כשהיא "רק" הרימה את הראש וגם כשהיא התחילה לזחול. גם כשהיא ניסתה להגיע לצעצוע ולא הצליחה וגם כשניסתה להתיישב ונפלה אחורה.

הייתי שם. אבל – לא עשיתי בשבילה את "הדבר".

לא הרמתי לה את הראש-  היא הרימה את הראש לבד (וגם לא שמתי מגבת מתחת לבית החזה מה שלמעשה יוצר אשליה של הרמת הראש, כי אז היא היתה פשוט נחה על המגבת ולא באמת דוחפת ומפעילה את השרירים)

לא הפכתי אותה – היא החלה בהעברות משקל מצד לצד על הבטן ועל הגב והתהפכה לבד.

לא הזחלתי אותה – תוך כדי ניסיון להגיע לאחד הצעצועים שהיו ב"מרחק נגיעה", היא החלה לדחוף מכפות הרגליים וכתוצאה מכך התקדמה קדימה על הגחון ובהמשך עשתה זאת גם על שש.

כמו שלא עשיתי עבורה את כל אלו, אלא רק יצרתי תנאים להיווצרותם ומימושם – כך גם לא הושבתי אותה לפני שהתיישבה בעצמה, לא העמדתי אותה לפני שנעמדה בעצמה וכיום כשהיא נמצאת רגע לפני הליכה עצמאית, אני גם לא מוליכה אותה.

למה?

קודם כל, ההגיון הפשוט אומר שאם היא עדיין לא מימשה שלב מסויים כנראה שמשהו אצלה עדיין לא מוכן לו – מערכת השלד, מערכת השרירים או מערכת שיווי המשקל. ואם זה עדיין לא מוכן, אז נחכה עוד קצת ונמשיך ליצור עבורה את התנאים הנכונים למימושו. מה גם, שבמקרה של הושבה, העמדה והולכה, לא נרצה ליצור עומס מיותר על עמוד שדרה בפרט והשלד בכלל, עומס שהם עדיין לא מסוגלים לו. מעבר לעומס המיותר, אם היא היתה יושבת במצב כזה, היא לא באמת היתה יודעת איך היא אמורה להחזיק את הגוף ולהישאר יציבה. סביר להניח שהיא היתה משתמשת בכל מיני פיצויים והחזקות שריריות מיותרות על מנת שלא ליפול.

הסיבה השנייה שלא הושבתי, העמדתי או הולכתי אותה היא יותר "פסיכולוגית": לא רציתי שהיא תתרגל שאני עושה זאת עבורה ולא רציתי שהיא תפספס כתוצאה מכך תהליך למידה מאד חשוב. לרוב, כאשר תינוק מתרגל שמישהו עושה עבורו משהו שהוא עדיין לא יכול לעשות בעצמו, בסופו של דבר נוצר מצב שאותו תינוק יפסיק בכלל בניסיונותיו לממש את אותו דבר. למשל, יצא לי לא אחת לטפל בקליניקה בתינוקות שהושיבו אותם לפני שידעו להתיישב בעצמם. אותם תינוקות התרגלו לכך שמישהו אחר עושה עבורם את העבודה ובמקום להמשיך בניסיונות להגיע לישיבה לבד, הם נקטו בשיטה של "אני אבכה (ואולי גם אצרח) עד שיושיבו אותי". כמובן שזה הפעיל יפה יפה את ההורים, אבל במקביל גרם לאותם תינוקות לפספס את הלמידה של תהליך ההתיישבות. אותם תינוקות לא ידעו איך להגיע לישיבה בעצמם וכמובן שגם לא ידעו לצאת ממנה. לרוב הם פשוט נפלו לאחד הצדדים וחזרו לשכיבה. המעבר לישיבה והיציאה מהישיבה הם שלבים בפני עצמם. שלבים שהתינוק אמור לעבור, לבד, בעצמו. במעבר לישיבה והיציאה ממנה התינוק אמור לעבור דרך ישיבת שיכול (ישיבה צידית), ישיבה חשובה שנותנת אינדיקציה לגבי היכולת התנועתית שלו ומהווה בסיס לשלבי ההתפתחות הבאים. תינוק שמושיבים אותו מן הסתם לא יעבור דרך הישיבה הזאת.

למה הדבר דומה? לכך שבעוד כמה שנים גיל תרצה שאני אעשה לה את שיעורי הבית בחשבון. אז יופי, שיעורי הבית הושלמו והמורה סימנה "וי" ביומן. אבל האם באמת כך גיל תדע חשבון בצורה יותר טובה? לא. הדבר היחיד שהיא תלמד הוא שאפשר לבקש מאמא להכין את שיעורי הבית ואמא תעשה אותם. אז לא, למרות שאני דווקא הייתי תלמידה די טובה בחשבון, עכשיו תורה להכין את שיעורי הבית. ואם נחזור לעניין הישיבה – כרגע תורה ללמוד להתיישב. כי אמא כבר יודעת לעשות את זה…

Gil sitting session-7

גיל מדגימה ישיבת שיכול

כל עוד תינוק נמצא בתוך חלון הזמנים למימוש השלב אני דוגלת בגישה של לתת לו להגיע לשם בעצמו. אם הוא כבר עבר את חלון הזמנים המקובל, זה כבר סיפור אחר ומומלץ לבדוק כל מקרה לגופו (תרתי משמע).

כנ"ל לגבי העמדה. כל עוד היא לא נעמדת בעצמה, כנראה שהיא עדיין לא מוכנה לכך. על פי הספר, גיל אמורה לעבור לעמידה "ממרכז החדר" ללא הישענות על שום דבר וללא אחיזה, אבל מכיוון שאנחנו לא חיים במדבר, הסיכוי שרק כך היא תעבור לעמידה הוא נמוך. בעולמנו גם ככה יש מספיק דברים בעזרתם היא יכולה לעבור לעמידה לפני שהשלד, השרירים ומערכת שיווי המשקל אכן מוכנים לכך – מיטה, ספה, שולחן. כשתינוק שעדיין לא עומד בעצמו "ממרכז החדר" נאחז בסורגי המיטה, הוא ימשוך את עצמו למעלה, ולמעשה "יעמד דרך הידיים" ולא דרך כפות הרגליים. לרוב ניתן לראות שכפות הרגליים ולפעמים גם הברכיים מעט קורסות ולא יציבות.

אז לפחות אני לא מעמידה אותה, כי גם אם אנסה להעמיד אותה, היא תיעמד יותר דרך הידיים מאשר דרך כפות הרגליים ותישען עליי בניגוד להתבססות על מערכת שיווי המשקל שלה. אני גם מנסה למנן עד כמה שניתן את ההיעמדות על רהיטים שגבוהים ממנה ומעדיפה שתנסה להיעמד מתוך הישענות על אביזרים נמוכים – מדרגה, צעצוע נמוך. כך היא לא נתלית ו"נעמדת מהידיים", אלא רק נשענת מעט וכן נדרשת לדחוף את עצמה מכפות הרגליים.

כמו בישיבה, גם המעבר לעמידה והירידה ממנה הם שלבים בפני עצמם. תינוק שיעמידו אותו לא ידע איך להגיע למצב הזה ואיך לצאת ממנו. גם הוא סביר להניח שפשוט יפול… לא נעים…

הולכה? גם אין צורך, תודה. היא תגיע לשם כשהגוף שלה יהיה מוכן לכך. כשמוליכים תינוק שעדיין לא הולך בעצמו אנחנו נוטים להחזיק את הידיים שלו מעל גובה הכתפיים, מצב שיוצר זקיפה מוגברת בעמוד השדרה שלו, הוא נוטה קדימה ולמעשה פלג גופו העליון מקדים את פלג גופו התחתון (הוא כאילו נשען קדימה). גם כפות הרגליים לרוב אינן ממוקמות באופן מלא ונכון על הרצפה ולא נוצרת תנועה כתוצאה מדחיפה שלהן אלא שוב מתוך ההחזקה של הידיים. תינוק כזה נראה לרוב כאילו הוא מרחף…גם פה מערכות הגוף עדיין לא מוכנות והתנועה שנוצרת אינה התנועה הנכונה שתוביל אותו להליכה איכותית.

זאת גם הסיבה שאני מוותרת על שימוש בהליכונים למינהם. באיזה "הליכון" אני כן משתמשת? אופציה ראשונה היא הישענות בעמידה על כדור פיזיו'. הניסיון להליכה באמצעותו מהווה אתגר ומאפשר התמודדות משמעותית עם שיווי המשקל. האופציה השניה הולכת על הכיוון ההפוך – דחיפה של כסא כבד. הכסא הכבד יוביל אותה לעמידה יציבה, כשפלג הגוף העליון נמצא מעל לפלג הגוף התחתון (ולא מקדים אותו כמו בהליכון) וכפות הרגליים יכולות להתפרש על הרצפה.

אז אני לא עוזרת.

בכלל, יסכימו איתי הורים שכבר חוו את מימוש שלושת השלבים האלו אצל הילדים שלהם – איזה מדהים זה לראות את התינוק הקטנטן שלנו מתיישב, לבד! ונעמד, לבד! וכמובן – הרגע הגדול: הולך, לבד!!!

אין דבר יותר מופלא מזה.

זאת הסיבה האחרונה מדוע חסכתי ואני עדיין חוסכת את כל ה"עזרות" האלו מגיל.

מה לא חסכתי? את כל השנה האחרונה. את המודעות היומיומית להתנהלות נכונה.

זאת ה"עזרה" שאני בחרתי לתת לגיל. וזאת העזרה שבזכותה כיום היא לא באמת צריכה את העזרה שלי…היא עושה הכל ל-ב-ד.

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700 או בדף העיסקי שלי

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה בשנת 2007, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!