יולי 2017

בחורה עם מחשב נייד

לילה ראשון שאני במיטה לבד. זה כמובן קרה בעבר כשרועי נסע לנסיעות עבודה אבל הפעם הוא לא יחזור.

מוקדם יותר, באותו הערב, סיפרנו לרוני ונילי שאבא ואמא נפרדים. כל כך חששתי מהשיחה הזו כי הן כל כך קטנות עדיין (7 ו-4) בלי שום מושג שהחיים שלהן עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. ממשפחה מקסימה ומגובשת למשפחה מפורקת. זאת הייתה השיחה הכי קשה שעשיתי בחיים. אמרתי לרועי שאני רוצה לנהל את השיחה כי לא סמכתי עליו שיגיד את כל מה שהפסיכולוגית הנחתה אותנו להגיד-שאבא ואמא תמיד יאהבו אותן אבל שאנחנו כבר לא מסתדרים. שאנחנו לא רוצים שהבית יהפוך למקום לא נעים של מריבות וצעקות ושלא משנה מה יקרה הן תמיד תמיד יהיו הדבר הכי יקר לנו.

רוני, הבכורה, מייד פרצה בבכי וחיבקה חזק את רועי וביקשה שלא יילך. רועי ואני בכינו יחד איתה. רק נילי המתוקה, הקטנטונת בת 4 ישבה עם האייפד ושתקה. לכולנו היה נדמה שהיא לא ממש מבינה מה קורה.

אחרי השיחה רועי הלך ופרק חדש בחיים שלי יצא לדרך. פרק מפחיד, לא צפוי שהשאיר אותי בהלם מוחלט.

הכרנו 12 שנה לפני כן בישראל. הוא היה הבחור הכי חתיך והכי חכם שהכרתי והערצתי אותו מהרגע הראשון. הכרנו בפגישה עיוורת והיה דייט מאד מוצלח. בדיעבד הסתבר לי שהוא הגיע לדייט שלושה שבועות אחרי פרידה מבחורה אחרת איתה יצא 4 שנים כך שהוא הגיע לפגישה בתור הרפתקאה וההרפתקאה הזו הובילה לחתונה 3 שנים מאוחר יותר. יצאנו יחד לחופשות הכי מפנקות בחו״ל, טיילנו בארץ, שרצנו בים, אכלנו במסעדות הכי שוות וטעימות ונהנו מהביחד. כבר בהתחלה רועי אמר לי שהוא מתכנן לעבור לארה״ב. כשהכרנו הוא הקים את הסטארטאפ שלו וככל שהזמן עבר הנסיעות שלו לארה״ב היו בתדירויות יותר גבוהות עד שהיה ברור שאנחנו צריכים לעבור לארה״ב. התחתנו בקפריסין כדי שאקבל ויזה ואישור שהייה בארה"ב ובינואר 2008 עברנו למנהטן והתחלנו את חיינו כזוג נשוי. נהנו מאד ממנהטן. זוג צעיר, בלי ילדים שחי במרכז העולם. אני התחלתי לעבוד ובנינו לנו חיים טובים מאד. אחרי שנתיים רוני נולדה וכשהיא הייתה בת שנתיים וחצי, החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד ועברנו לניו ג׳רזי, לבית בפרברים, בעיירה מקסימה עם המון ישראלים. נכנסתי להריון ונילי נולדה שנה וחצי לאחר מכן.

היינו מהזוגות היפים והטובים. מאלה שלא נראה שבחיים הם יתגרשו וחייתי בבועה הזו עד שבקיץ , 2016, כשנה לפני הפרידה, הכול השתנה.

רועי עבר חוויה ששנתה אותו ומאותו הרגע, הפסקנו לשדר על אותו הגל. באותה השנה היו כל כך הרבה דגלים אדומים שבחרתי להתעלם מהם כי באמת חשבתי שזה תקופה/משבר שרועי עובר וזה יחלוף אבל ככל שהזמן עבר, הקרע רק גדל ונוצרה תהום בין שנינו.

רועי התחיל לצאת כל סוף שבוע. בהתחלה הוא רצה שאצטרף אליו אבל לי זה לא התאים. התחלנו להתווכח על השקפת העולם, הרגשתי שהפרטנר שלי, נעלם. אחד הדברים שמאד אפיינו את הקשר בנינו זה התקשורת הפתוחה שהייתה בנינו והרגשתי איך זה לא קיים יותר. על פניו הכול היה כרגיל. הבית התנהל כרגיל. הבנות לא הרגישו בכלום אבל שנינו הרגשנו שזה כבר לא זה. כשרועי התחיל להגיד לי שהוא אף פעם לא רצה להתחתן, שהוא לא מאמין במוסד הנישואים, שהוא לא בטוח שאני האחת, הבנתי שזה נגמר באופן סופי ואמרתי לו שאין לנו מה לעשות יותר ושיעזוב את הבית.

הלילה הראשון לבד היה קשה כל כך. ידעתי שזה בסדר שהילדות יראו אותי בוכה ואפילו הכרחי אבל רציתי להיות חזקה בשבילן.

בוקר למחרת, רק שלושתנו בבית. הבוקר מתנהל לכאורה כרגיל אבל שתי הבנות שלי היו עצובות וזה כאב. נילי שיחקה עם הבובה שלה ואמרה לי פתאום:״אמא, את יודעת למה הבובה בוכה? היא בוכה כי אבא שלה עזב”. האהובה הקטנה שלי הבינה מצוין ערב קודם כשישבה עם האייפד.

בתור ילדה להורים גרושים, כל כך רציתי למנוע מהן לגדול כך ובאמת שהאמנתי שלנו זה לא יקרה. הלילה הראשון לבד ואלה שבאו אחריו, היו קשים מאד. הייתי משכיבה את הבנות, נכנסת למיטה בדמעות, לא מצליחה להירדם ורואה איך החושך הופך לאור . כל כך הרבה שאלות ומחשבות התרוצצו לי בראש והשאלה שהכי הטרידה אותי זה מה יהיה איתי ועם החיים שלי?