השחקניות / אורלי קראוס וויינר

בחורה עם מחשב נייד

השחקניות

חלומה הגדול של דולב (דולי) היה להפוך לשחקנית תיאטרון מצליחה.

כשאני חושבת על חלומי הגדול אל מול המציאות של חיי המקצועיים, אני בהחלט פספסתי את חלומי. כשאני הייתי ילדה חלמתי להיות פסיכולוגית קלינית אך הוריי תמיד אמרו לי תלמדי משהו פרקטי, וכך הלכתי ללמוד משפטים ביחד עם חברותיי (מי אמר תסמונת העדר ולא קיבל?)
פרקטי לא פרקטי, לא אהבתי את לימודיי וגם את עבודתי כעורכת דין. לאורך כל חיי המקצועיים ניסיתי לברוח מ"המקצוע" ואף היתה לי תקופה ארוכה של הסבה.
שורה תחתונה, אני ממש קיבלתי את רצונה של דולי להגשים את חלומה המקצועי. מה קרה מאוחר יותר, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

יום אחרי הפרמיירה – בה שיחקה דולי בתפקיד הראשי בצורה פנומנלית, היא נחשדת בניסיון רצח של קולגה, שחקנית טובה ומוערכת ולצערה הרב, כל הרמזים הובילו אליה.

תוך כדי הניסיונות להוכיח את חפותה, היא נתקלת בדודתה מדרגה שניה אשר מספרת לה סיפור בן מאה שנים על ההיסטוריה של משפחתה, המורכבת משחקניות נפלאות מהעבר, ולהפתעתה אף מגלה כי היא קשורה בקשר משפחתי אף לאותה קולגה שניסו לרצוח. הסיפור ההיסטורי טמן בחובו סיפור על ילדות, נערות, אהבה, מלחמה, גטו, התרסה, בריחה וכיוב.

עוד קודם לכן, בן זוגה של דולי, רן, מנסה לשכנע אותה להניא אותה מלהפוך לשחקנית ומנמק זאת בכך שזהו עולם מטורף שהיא לא מתאימה לו. עם הזמן הוא מציב לה אולטימטום, אני או התיאטרון והם נפרדים.

כאשר היא מואשמת בניסיון הרצח, הוא עומד לצידה ועוזר לה לבלוש אחר חשודים פוטנציאליים ולסייע למשטרה בעבודתה הלא כל כך מוצלחת.

מה קרה בסוף? מי היה אותו אחד שניסה לרצוח את אותה שחקנית מפורסמת? מה היה המניע שלו? האם רן ודולי חזרו בסוף? את כל זה אשאיר לכם לגלות.

חייבת לציין כי הסיפור עצמו מעניין, אותי סקרן סיפור המתח והחיפוש אחר הרוצח, אך הסיפור ההיסטורי היה בעיני מעט מתיש, ארוך מידי ואף מעייף.
לעניות דעתי, הסופרת יכלה להרכיב מהסיפור הזה שני ספרים. נכון שהקשר בין הסיפור ההיסטורי לזה העכשווי היה הדוק אך לדעתי היה קצת יותר מידי כבד.

נקודה נוספת שאני מוצאת לנכון לציין לשלילה היא העובדה שהספר כתוב בצורה צפופה מאוד, ללא רווחים מספיקים, עמודים גדושים בכתב, דבר שהקשה עליי את הקריאה ואף עייף אותי מאוד. התחושה שלי הייתה שהיה ניסיון לצמצם את עמודי הספר (שגם ככה היה ארוך מידי שלא לצורך לטעמי). אני הייתי מעדיפה לקרוא ספר מרווח ונעים לעיניים גם במחיר של עוד מאה עמודים. (אף פעם לא נבהלתי מספרים ארוכים).

לסיכום, אני פחות התחברתי וחבל.
תחושת פספוס מבחינתי.

Mira Rozenfeld - מעבר לתוכן
אמא ורעייה, אוהבת לקרוא, וכמה שיותר. הז'אנר האהוב עליי הוא מתח אבל קוראת כמעט כל מה שבא ליד (למעט אולי פנטזיה).