שנה לצוק איתן

רק שתדע, אורי גדל. הוא רוצה לסיירת כמו אבא. ואני רוצה לאפשר לו לבחור ולא יכולה. לא יכולה.
מוקדש באהבה למשפחת כהן, הוריו ואחיו של רונן כהן ז"ל

בחורה עם מחשב נייד

צילום: שאטרסטוק

וביום ההוא הארץ שַקְטה.
לא לארבעים שנה. לשישים שניות.
ואני רעשתי.
ניסיתי להזכר במבטך, בצחוקך.
לא הצלחתי.
ניסיתי לחשוב, מה אתה עושה שם? האם אתה מרגיש? נעימה לך החֶבְרָה?
אבל לא הצלחתי לראות שום דבר.

ככל שעוברות השנים הזכרונות מתרחקים והכאב מתעצם.
פעם עוד נמציא מכשיר להקלטת תחושה. ריח.
כמה הייתי משלמת עכשיו על חיבוק אחד. שלך.

עוד מעט יגיעו חברים שלך מהסיירת.
הם יחבקו, ויעדכנו על השינויים. הם יגיעו עם עוד ילד, או שניים.
ישאירו הזמנה לבר המצווה או חתונה של הילדים שלהם.
ואני שמחה כל כך בשבילם.
וכל כך עצובה בשבילנו.

אתה יודע, השנה היתה עוד מלחמה. 72 איש נהרגו. 67 חיילים.
ספרי ההסטוריה רחבים מידי. כאילו יש בהם מקום. יותר מידי מקום.
ואנחנו? אנחנו בוחרים מה יהיה כתוב שם.
ולא תמיד בוחרים טוב.

אל תנוח אהוב שלי.
שמור עלינו. תשמור טוב שנבחר לכתוב בספרי ההסטוריה דברים משמחים.

רק שתדע, אורי גדל. הוא רוצה לסיירת כמו אבא. ואני רוצה לאפשר לו לבחור.
ולא יכולה.
לא יכולה.

וביום ההוא הארץ שקטה.
לא לארבעים שנה. לשישים שניות.
ואני?
אני רעשתי.