כמה זמן מהחיים שלנו אנחנו מעבירים בבושה? בתחושה הלא נעימה הזו, שמתעוררת שאנחנו בטוחים שהפעולות שלנו לא מקובלות בעיני החברה. מומחים מגדירים בושה בתור "הפחד הכי גדול שלנו על סטרואידים", והיא יכולה לשבש חיים שלמים.
שנים ספורות מחיי העברתי בתוך בועה של בושה שסירבה להתפוצץ. אחרי שפיזית הצלחתי להתאוששת השבץ, התחלתי להבין מה עבר עליי ומה איבדתי, והביטחון העצמי שלי התרסק. גם שנים רבות אחרי המקרה לא העזתי להגיד שיש לי בעיה. פשוט התביישתי. התביישתי בנכות שלי, התביישתי שאין לי יכולת מילולית גבוהה, התביישתי שקשה לי לקלוט במהירות, התביישתי להגיד שלא הבנתי, התביישתי לבקש עזרה, התביישתי שיראו את הפגם. התביישתי כל הזמן, מכל דבר ובכל מקום.
כילדה וגם כאישה צעירה התבססתי על היכולות שהיו לי. היה לי זיכרון מעולה. זכרתי בעל-פה שמות, מספרי טלפון, תאריכים, כתובות. זכרתי את כל המילים של השירים שאהבתי. זכרתי פרקים שלמים של ספרים. זכרתי טקסטים שלמים שלמדתי באוניברסיטה. בכיתה לא הייתי כותבת סיכומים, פשוט זכרתי. הייתי מחשבת תרגילים במהירות, למדתי שפות בקלות, קולטת מהר, מעבדת מהר, מנתחת מהר. המחשבות שלי היו בהירות ומהירות. היה היה… התבססתי על הזיכרון והשכל שלי, שהיה כרטיס הביקור שלי. אנשים תמיד פנו אליי כדי לרענן את זיכרונם. כך גדלתי, בתחושות הצלחה וכישרון שליוו אותי תמיד. אף פעם לא ביקשתי עזרה או הדרכה. לעיתים אפילו הייתי מתנשאת, כי הצלחתי. תמיד תמיד סמכתי על הראש שלי.
ואז בא השבר. המוח והנפש שלי נהרסו. כל מה שאפיין אותי נעלם. אין יותר יכולות. יש ואקום. חור שחור. עכשיו היה עליי לבנות את עצמי מחדש, רק בלי כל הכלים שהיו לי. להתחיל מאפס. ללמוד הכל מחדש אבל עם פגיעה קשה שבה ערוץ התקשורת הרוס. שפת האם נמחקה. הזיכרון נעלם. יכולת הדיבור נפגם. אין יותר מהירות בפעילות השכל. אני כבר לא מה שהייתי.
לא רציתי להראות את המצב שלי. נחותה, פגועה, נכה, חולה, שבורה ואומללה. רציתי להיות הליאורה הקודמת. המצליחנית, השאפתנית, המוכשרת והחכמה. אבל הליאורה ההיא לא קיימת. איך אראה את זה לעולם? הצגת המצב שלי היה סביל מול הקרובים שהכירו אותי לפני השבץ. שם היו לי "עלי תאנה" לכסות את הפגם. הם יודעים מי אני, למרות שאני כבר לא. אבל מול זרים, לא הייתי מסוגלת להציג את הבעיה. הם לא יודעים שפעם הייתי חכמה וכל יכולה, הם פוגשים אותי עכשיו לראשונה, כטיפשה. לא הייתי מסוגלת להסביר שעברתי אירוע מוחי, פשוט התחבאתי. הרבה פעמים הרגשתי כמו שחקנית תיאטרון. אין סוף תרוצים ואמתלות למה אני לא יכולה להגיע למפגשים חברתיים, אין סוף פעמים בהם אני מספרת שלא שמעתי טוב כי רעש אחר הפריע ברקע, אין סוף פעמים בהן חייכתי והנהנתי, כאילו אני מבינה. כלכך הרבה פעלים פשוט ברחתי למנוע נוכחות. התביישתי.
אחרי 28 שנים נמאס לי להתבייש.
אין לי על מה.
היום, אחרי כל השנים, אני משלימה עם עצמי. אמנם אני לא ליאורה ההיא, החדה כמו תער, אבל אני ליאורה הזאת – זאת שמתאמצת אבל בסופו של דבר גם מצליחה.
מוזמנים להיכנס לאתר ולקרוא עוד:
www.ein-li-milim.co.il
