אוקטובר 2019 ניתוח אחרון (כמעט), צופה על הים ממיטת האשפוז בבית החולים כרמל, הרגליים שלי תקועות בתוך פלבו פרסט (DVT) למניעת פקקת ורידים (כל המילים המנופחות והמעצבנות של רופאים), בכל אופן במילים פשוטות שוב אני תקועה בבית חולים, בחוסר מעש, בגוף שאינו שלי, בזהות בלתי מוכרת, אישה מסורטנת, קירחת, כרותת שדיים, כרותת שחלות, מאבדת את אישיותה, נשיותה ושפיותה.
יש לי רגישות לכל האופייטיים, כמו בכל ניתוח שעברתי עד כה (5 במספר והיד נטויה) יש לי תופעות לוואי קשות, לפחות עכשיו אני לא צריכה שיקום נשימתי, רק כמה ימי השגחה והביתה.
לחדר, יש נוף לים, שירותים ומקלחת, אין לי שותפות, לולא ריח הליזול, המצעים הכעורים, אורות הניאון החיוורים, אפשר היה לחשוב שאני במלון בוטיק בקומת העסקים.
בצהריים מגיעה לחדר אישה, מתיישבת לצידי, מציגה את עצמה "חלי מלווה רוחנית", הציעו שאגש אלייך הצוות חשב שאת מאוד מדוכדכת, לא ממש אוכלת, לא תקשורתית, גם לא מתלוננת. אני מביטה בה בהשתאות, לא מבינה מה היא אומרת, ועוד פחות מזה אני לא מצליחה להבין אם זו אמת או בדיה, "יועצת רוחנית" אני בבית חולים או כבר עליתי לשמים?
אני מביטה בה, המילים פשוט לא נשלפות, אני רוצה לומר לה שתלך מכאן, שלא הזמנתי אף יועצת, שאני בכלל לא אישה רוחנית, שחרא לי כרגע והחיים שלי שותקים ברעש מחריש, שאני שונאת את הסרטן שלי, שאני רגישה לבתי חולים, שאני בכלל לא שייכת לכאן.
והיא, היא יושבת לידי, שותקת ומחייכת.
אחרי דקות ארוכות, היא שולפת ספר שנקרא: "עשני פשוטה" ומתוכו היא מקריאה לי שיר שנקרא: "דוגמנית של אלוהים". והמילים הפשוטות, מכאיבות, כאילו סרקו את בשרי על מיטת סדום, כאילו הייתי הגר המגורשת אל המדבר, כאילו הייתי ואינני עוד ואולי כבר לא אהיה כל מה שרציתי , בטח לא דוגמנית של אלוהים.
ולאט לאט העיניים שלי נעצמות, משהו בטון הדיבור שלה מערסל את נשמתי התשושה לתוך שינה עמוקה.
ביום השחרור מופיעה בחדר עוסי"ת שמלווה אותי מתחילת המסע המטורף הזה ומציעה לי לנסות להצטרף לקבוצות תמיכה, פעילות האגודה, ובין היתר היא מציעה שאכנס ל-googel ואחפש פעילות שיכולה להתאים לי, "אחרי שנתיים וחודשיים, כדאי שלאט לאט תחזרי לחברת אנשים".
הדבר האחרון שבה לי, זה לראות אנשים, העולם שלהם נורמלי, התנועה שלהם בשגרה, אצלי כאוס, כל מה שאני לא רוצה לפגוש קיים שם בחוץ, טוב לי בקטקומבה שלי אני עונה לה.
היא רושמת על פיסת נייר שמות אגודות, מספרי טלפון, ומוסרת לי, מתעלמת לחלוטין מהפחד שאוחז בי מהמפגש עם העולם בחוץ.
כשאני חוזרת הביתה לדממה שמקיפה אותי, בתוך עולם מוגן, של קירות הבית עם ניחוחות של זיכרונות מתוקים, אני מחליטה בכל זאת לחפש פעילות גופנית, המותאמת למצבי החדש, עם נשים כמוני, שלא בא להן להזכר בכל רגע נתון שהן חולות סרטן.
אני נתקלת בסיפור של א' שאחותה נפטרה מהמחלה, היא עצמה חלתה ובעקבות המחלה הקימה קבוצה של לביאות ורודות. אני מחפשת כתבות ותמונות וככל שאני מבטיה בקבוצת הבנות הורודות האלה כך אני מרגישה חיבור של אחיות.
אני כותבת לא' ומקבלת מענה מיידי.
תתקשר אליך ע' היא אומרת לי, תספר לך עלינו, בעוד מספר שבועות אנחנו מקימות קבוצת לביאות שניה, תבואי למפגש.
ע' מתקשרת יומיים אחר כך. שעות של שיחות טלפון, סופגת באהבה את כל הפחדים שלי ומשכנעת אותי לבוא למפגש שאמור להתקיים בימיה של עמק הירדן ליד בית ירח.
אני חוששת, יש לי הגבלה רצינית בטווחי התנועה בידיים, כאבים בכל הגוף, ההליכה שלי לא יציבה, כאבים בפרקים ובשרירים, הגוף שלי תשוש.
אבל אז, בקבוצת הווצטאפ ש' פונה אלי ומציעה שניסע יחד למפגש.
הפכתי לביאה – באופן זמני(מאוחר יותר הסתבר שהלב שלי סירב להשתתף בהתלהבות שאחזה בי והחליט להיות באי ספיקה זמנית, אבל לזה אקדיש פרק אחר).
ש' יפיפיה דקיקת גזרה ובעלת שיער כסף, הופכת לשותפתי לחתירה, איתה אני צוחקת, איתה אני נושמת, איתה אני חולקת את כל סודותיי, ורק לפני דקה נפגשנו, שתי פולניות, (בערך היא פולניה אני גרמניה) אלופות בלקטר, אבל כשזה נעשה ביחד זה נשמע הרבה יותר אותנטי, הרבה יותר מצחיק, הרבה פחות כואב ובעיקר הרבה יותר נעים.
אני מבינה שאף על פי שד"ר ב' החליט שאני זקוקה לפסיכיאטר, כל תופעות הלוואי שאני חווה, אינן ייחודיות רק לי, בקיצור, אין לי בעלות על חוסר השפיות, גם לא על הכאב, ואף על פי שנורא מתחשק לי לחשוף את כל תופעות הלוואי, אני אחסוך מכן בשלב הזה את התיאורים המיותרים הללו, אבל אתן בהחלט יכולות להבין איך פתאום באמצע החיים, כל הורמוני המין הנשיים נגזלים ממני, הצנרת מייבשת, (לא רק הכינרת), איים צומחים במקומות חדשים ולא מוכרים, ומשום מה דווקא במקומות שאני זקוקה לאי סבוך ועתיר ירק הוא נשאר עירום.
כפי שאתן זוכרות מאז שחליתי אני מקבצת אהבות, אז ברור שמיד התאהבתי שוב, הפעם זה התרחש באימון הראשון בו השתתפתי, אני פוגשת את המאמן R מלח הארץ, ממש, בן קיבוץ דגניה, אי אפשר שלא לאהוב אותו, יש לו חיוך שנח באופן קבוע על הפנים הצרובות מהשמש וקול בריטון עם שירים של פעם שמרטיטים את הלב, בתוך הימה הכחולה הזו, כשהוא נוזף בנו ומחייך, מעיר לי אינספור פעמים שאני לא בקצב, שהזוית שלי ישרה מידי, חדה מידי, המשוט עמוק מידי במים, הוא פורץ בשירה, ואני לשעה אחת שוכחת שאני חולה, שאני קירחת, שהגוף כואב לי, שבא לי לטוס לג'נבה (בכרטיס לכיוון אחד), אני לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה שמחה. רגע אחד של אושר בתוך אוקינוס של כאב, עשרות נשים ורודות, גיבורות וא' אחת שמפעילה בהתנדבות מערך שלם של חותרות העפות על המים בסירות דרגון.
הפרק הזה מוקדש לכל הלביאות הורודות שפגשתי, לא' לע' לר' (שגם הכינה לי שרשרת מדהימה) לחברת הנפש שלי ש' ולצבע הורוד שהכנסתן לחיי. אלופות!!!!