השבץ שלי

שבץ מוחי.

נשמע מפחיד, מסוכן, ומשהו שרק מבוגרים צריכים לדאוג ממנו, בחלק שלישי והאחרון של החיים. שלא נדע.

איך זה קורה?

באירוע מוחי חלק מהמוח מפסיק לתפקד. בדרך כלל משלוש סיבות עיקריות – גידול במוח, קריש דם שסותם את העורק שאחראי על הזרמת החמצן למוח, או שטף דם שמונע המשך פעילות תקינה. במקרה הטוב האיזור שנפגע מצליח להתאושש, לעיתים ללא פגיעה בפעילות התקינה, אבל לעיתים נגרם נזק, ברמות שונות, כולל מוות. הכל תלוי באיזור ובעוצמה.

השבץ שלי

בשליש הראשון של חיי עברתי אירוע מוחי קשה. קשה מאוד. הייתי בריאה. השנה היתה 1992, גרתי באותה תקופה בניו-יורק עם בעלי ועם תינוקת, הייתי באמצע לימודי התואר השני במנהל עסקים, היה לי עסק קטן ורווחי והכל התנהל על מי מנוחות.

אחרי לידת בתי התחלתי ליטול גלולות למניעת הריון כדי שאוכל לסיים את הלימודים ולפתח את העסק. חשבתי שלא יתאים לי להוליד ילד נוסף מיד. רציתי לחכות עוד קצת. מה שלא היה לי ידוע באותה תקופה, שלעיתים נדירות מאוד גלולות למניעת הריון גורמות לקרישיות יתר בדם. סיכוי של 25 מיליון לקריש בדם. בכל מקום בגוף. וכנגד כל הסיכויים, הקריש שלי התיישב במוח, לא סתם במוח, אלא בווריד הראשי בצד שמאל, והתחיל לגדול.

איך מרגישים?

זה התחיל בכאב ראש מטריד ומוזר שהעיב על מצב הרוח שלי. הייתי עצבנית ולא הצלחתי להתרכז ולתפקד. יומיים לפני האירוע כבר לא ממש תפקדתי. הגוף שלי הודיע על כך כשהוא ניקה את הרעלים. הקאות, שילשול ושתן מוגבר, בלתי נשלט.

כאב הראש היה חמור, לא הצלחתי אפילו להתלבש בעצמי, ובעלי לקח אותי לרופא משפחה. הרופא לא מצא סימפטומים של לחץ במוח, ולכן חזרתי הבית. למחרת, שבעלי נכנס הביתה עם התינוקת שטף הדם כבר השתלט עליי. הספקתי לראות את שניהם בצבע סגלגל מוזר, וזהו. איבדתי את ההכרה.

את הסיוט הגדול ביותר בעלי חווה כאשר אני כבר הייתי בעולם אחר, רחוקה מהכל. סיוט שאני לא מאחלת לאף אדם לעבור. הפרמדיקים שהגיעו לעגו למצבי, וניסו לשכנע אותו שאני סתם עושה הצגות, או שלקחתי סמים. לבסוף לקחו אותי לבית חולים ציבורי במדינה זרה, בלי שום ידע לגבי מערכת הבריאות בארה"ב. שם, קיבל בעלי חוות דעת ממספר רופאים שונים שהסבירו לו שנותרו לי מספר שעות בודדות לחיות, ושאין טעם להתחיל בטיפול רפואי. המלצת הצוות בבית החולים היתה למצוא סידור לתינוקת ול"שאר הדברים", ממש הכנה למותי.

בעזרת קרובי משפחה שגרו אז בניו יורק, העבירו אותי לבית חולים פרטי, שם התחילו להילחם על חיי.

איך משתקמים?

אחרי 10 ימים ללא הכרה, התחלתי להראות סימני חיים. מתעוררת למספר דקות ושוב נרדמת. מבולבלת לגמרי. לא יודעת מה אני עושה שם, במיטה לא מוכרת. לא יודעת מה שמי. לא מכירה אף אחד בסביבתי. לא מצליחה לדבר. לא מבינה מה אומרים לי. חושבת שכל העולם סביבי משוגע, אנשים מתנהגים בצורה מוזרה ורק אני נורמלית. המחשבות שלי מטורללות, בלי רציונל או מחשבה רצינית.

זה לקח זמן. זמן רב. הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש. החל מדברים שנראים לנו כמובנים מאליהם כמו ללכת ולאכול, ועד ללמוד לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית מחדש, שכן שפת האם שלי נמחקה ממוחי הפגוע. הספר "אין לי מילים" שכתבתי יחד עם אורה לוט רוזנברגר, מספר על האירוע ששינה את חיי מקצה לקצה, ומתאר את תהליך השיקום הארוך והתובעני שהחל בניו-יורק והמשיך בירושלים.

לביקור באתר ופרטים נוספים על ספר לחצו כאן