My Therapist

בחורה עם מחשב נייד

כשהתיצבתי במחלקה האונקולוגית אי שם בראשית שנת 2018, כמתנה לתחילת השנה החדשה וליום ההולדת שלי, הפגישו אותי עם א' דוקטור לפסיכותרפיה, בכדי לקבל "תמיכה רגשית" בתהליך הטיפולי.
כמובן שחשבתי שזה הדבר הכי פחות חשוב כרגע! תעזבו אותי מחפירות נפשיות, בסך הכל באתי "לרצוח" את הסרטן שלי, "לחנוק" אותו למוות, לטבוח בו ללא רחם, ויאללה עפתי חזרה לחיי.
אני זוכרת שלא הצלחתי לשמוע אף מילה ממה שהיא אמרה, כל מה שעניין אותי זה שיכניסו כבר את הברנולה ויטפטפו לתוך הורידים שלי את הכימותרפיה ויאללה חלאס סרטן.
לא היה לי שמץ של מושג שאני רק בפתחו של מסע מטורף, יותר מזה של Alice in wonderland ששביל "yellow Bricks" שלי יוביל אותי למחוזות לא מוכרים, אפלים, בהם שוכנת חשכה, ששום קוסם לא נמצא שם בארץ "OZ" שלי, ושגם אם יגיע נסיך ובידו נעל זכוכית באימום מיוחד, היא לא תהפוך אותי ל "Fucking Cinderella", מסורטנת, מסורטנת, מסורטנת.
זוכרת מהיום ההוא שיער ארוך עד קו המותניים (בדיוק שבועיים קודם עשיתי צבע ויומיים קודם פן), מכנסי ג'ינס לבנים, נעלי עקב וצעיף על הצואר.
ככשכבתי על המיטה והכימותרפיה מטפטפת אט אט לתוך הוריד, נרגעתי. זו הייתה אילוזיה מוחלטת, כי "גברת תופת" כבר המתינה מעבר לפינה, היא לא הייתה גבירה לבנה, גם לא מכשפה על מטאטא שלא מרעיש ולא מזהם, היא הייתה התגלמות הסבל הכאב, הצער והחרדה בדיוק כמו דמות Zuccone – הצוקנה (הפסל נמצא במגדל הפעמונים בקתדרלה של פירנצה ופוסל ע"י אמן הרנסאנס הידוע דונטלו ונני די בנקו).
יכולתי כמובן להכנס כאן להשוואה שעורכים בין דמות הצוקונה לירמיהו הנביא, להתפלסף על משמעות הסבל שלי, אבל אקצר ואגש לפסיכותרפיסטית שציוותו לי.
כבר באותו היום בעודי מקבלת לתוך גופי רעל שהורג את התאים הסרטניים, התחלתי להרגיש רע. היו לי בחילות, וכאבים, התנפחה לי הבטן (שעד אותו רגע הייתה שטוחה כמו קרש גיהוץ והיו בה 6 קוביות – תאמינו לי הזעתי עבור כל קוביה וקוביה), הרגשתי יובש בכפות הידיים, To make long story short תחושת האופוריה דעכה ובבואת הבוקר נראתה כעת כמו השתקפות רחוקה של דמות אחרת, כמו בסרט של פילני, הייתי זקנה כבויה, קמוצה המתרפקת על זכונות האישה שהייתי פעם מזמן (לא משנה שהמזמן הזה היה רק לפני 4 שעות) ואז היא נכנסת לחדר, שיער ארוך שופע גולש על פני השלגיה שלה, חיוך מרוח על פניה היפות, גזרת הברבי שלה בשילוב המראה הכללי של נערת פרחים עם ניחוחות של פסיטבל וודסטוק, הכה בי. היא קרבה כיסא אל מיטתי, חייכה, התיישבה זקופת גב לצידי.
אני א', אלווה אותך במסע הזה, החדר שלי נמצא בצד השני של המחלקה, אני מבינה שאת לא יכולה לבוא כרגע, אז החלטתי לבוא לשוחח איתך כאן.
מה שלומך?
אני שונאת את הסרטן שלי, השבתי.
אני רוצה לדבר איתך על הזכויות שלך, יש לי פה כמה טפסים עבור הביטוח הלאומי, עבור תו נכה, נמלא אותם יחד, זה תהליך שלוקח זמן, כשאי שנמלא אותם היום.
בתבונתה היא התמקדה ב – doing דבר שמאז ומעולם הייתי מצטיינת בו ולא דברה רגשות.

I hate my cancer
אישה הלומדת את זהותה החדשה, מחפשת הרפתקאות ויוצרת עולמות דימיונים ומציאותיים או רבודים או...לא