"היום שמצאו אצלי גידול בגודל 7 סנטימטר"

בכליה השמאלית שלי נראה בבירור גידול בגודל שבעה ס"מ, שהרופאים היו חלוקים ביניהם בנוגע לטיבו", סיפרה לבנה מושון. "לאחר ניסיון תרופתי כושל לצמק אותו, הודיעו לי שלא יהיה מנוס מניתוח פולשני, ואולי אף כריתה".

12/01/2020
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: לבנה מושון

לא אשכח לעולם את שיחת הטלפון הבהולה שקיבלתי בשעות הערב בחודש נובמבר 1988 מבית החולים. הרופאה בישרה לי כי עליי להתאשפז מיד בעקבות ממצא חשוד, שהתגלה בצילומי ההדמיה שביצעתי כמה שעות לפני כן. כמה שעות של גיהנום עברו עלי עד שהתאשפזתי יומיים לאחר מכן, ובמשך חודש ימים עברתי אינספור בדיקות.

בכליה השמאלית שלי נראה בבירור גידול בגודל שבעה ס"מ, שהרופאים היו חלוקים ביניהם בנוגע לטיבו בשל הידע הרפואי והמכשור שהיו פחות מפותחים בזמנו. לאחר ניסיון תרופתי כושל לצמק אותו, הודיעו לי שלא יהיה מנוס מניתוח פולשני, ואולי אף כריתה, שכן קרוב לוודאי מדובר בגידול סרטני.

משפחתה של לבנה מושון בילדותה, לבנה משמאל (צילום: אלבום פרטי)

עד היום אני זוכרת את החתיכה הקטנה שהוסרה מכלייתי ואת הצלקת הרוכסנית שנותרה במותניי. חודש לאחר הניתוח, כשחזרתי לביקורת, בישרתי לרופא על הריוני הראשון. הוא היה נסער ושאל למה ואיך לא נתתי לגוף שלי לנוח לפחות שנה. כך הגיעה לעולם בתי הבכורה. זו הסיבה לכך שהבחירה במוטיב הכליות המופיע בעלילת ספרי "כריתה", איננה מקרית לחלוטין. אמנם הספר עוסק בכריתה פיזית של איבר, אך ברמה הסמלית נוגעת הכריתה בהיפרדות ובשחרור של בני הדור השני מהמועקה שהורישו להם הוריהם המיוסרים. כל בני הדור השני לשורדים יודע על מה אני מדברת.

למרות שהוריי נולדו בחאלב, סוריה, ועלו ברגל לישראל בשנת 1945 כעולים של העלייה הבלתי ליגאלית (דרך הרי לבנון) בשנת 1945, ולמרות שגדלתי בסביבה שתושביה רובם באו ממדינות ערב, תמיד נמשכתי לקריאה וללמידה על סבלם של יהודי אירופה וקליטתם בארץ. כנראה שנישואיי לבן זוגי יואל, שהוא בנם של יוצאי פולין, תרמו לכך. בשנים האחרונות התמסרתי לקריאת עשרות ספרי שואה וסיפורי חיים של ניצולים, ועד היום אני נסערת מחדש בסיום קריאת כל ספר. הצלחתי ללמוד כמה דברים על תרבות היידיש, מנהגים וצורת חשיבה של יהודי פולין ומכאן מקצת התמצאותי.

לבנה מושון - משמאל- בילדותה עם אחותה (צילום: אלבום פרטי)

נולדתי בשנות ה-50 בתל אביב כבת שנייה מארבעה ילדים, שאחד מהם נפטר כפעוט ומותו הכניס את המשפחה לצער מתמשך. גדלתי בסביבה מרוחקת מלב העיר, בדרומה, אזור שהיו בו עזובה רבה, מעט תושבים ונחל אכזב שהתמלא כל חורף ואיים להציף את הבתים ואכן הציף. מעבר לבית המשפחה היו שדות בור עם צמחייה יפיפייה בחורף וקוצים בקיץ, ומסילת ברזל עליה נסעו הרכבות בדרך לירושלים. הרכבות נסעו ואילו אני נשארתי וחשבתי שמהמחנק של המקום הקטן לא אשתחרר לעולם. את תמונת השכונה שלי שחזרתי בספרי 'מכתבים מגבעת הזבל' שזכה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער.

אבי עבד קשה כסוהר בבית הכלא רמלה, ובכסף המועט שהשתכר מעבודתו לפני כן כפרדסן, כסבל וכחלבן קנה חלקת אדמה עליה בנה למשפחתי בית אבן עם חצר וגינה, בוסתן עצי פרי ותרנגולות. למרות שאבי מיעט לחלוק עם משפחתי את מה שהתרחש בבית הכלא, הדהדו בבית שמות של עבריינים ידועים. כילדה אני זוכרת את תקופת שהותו של אדולף אייכמן בכלא רמלה במהלך המשפט הציבורי שנערך לו בבית המשפט – בעיקר בשל השכנים הרבים שפנו לאבי והתעניינו לגבי הפושע הנאצי. לפעמים היו פונים לאבי הורים מודאגים, שילדיהם הסוררים נשלחו לכליאה, כדי לברר לגבי נוהלי הכלא ולגבי אפשרויות הביקור.

לבנה מושון בגיל 28 (צילום: אלבום פרטי)

כבר כילדה הצטיינתי בכתיבת חיבורים, אבל לא חשבתי שאוכל למנף את שאיפותיי ככותבת או כסופרת. אחי העדיף שאספר לו סיפורים שבדיתי ממוחי, אבל חשבתי שהסיפורים שהכרתי מקריאת ספרים בספרייה המצומצמת של בית הספר יותר שווים. גדלתי עם כרכי שלום עליכם, כל ספרי ש"י עגנון, אנציקלופדית כלל, מילון אבן שושן והספר "ארבעים הימים" של מוסה דאג, שהיו על המדפים בבית הוריי. כנערה מתבגרת כתבתי בעיפרון הגיגים על קירות החדר על גג ביתנו, שם שהיתי עם עצמי ועם שיעורי הבית במשך שעות ארוכות. כבת

למשפחה דתית התחנכתי במוסדות החינוך של בתי הספר הממלכתיים-דתיים, ואת שנות התיכון שלי עשיתי במגמת בגרות ב'תלפיות'. סיימתי לימודי תואר ראשון בחינוך ובגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, וחשבתי שלימודים אלו בגיאוגרפיה יחלצו אותי מהסגירות של השכונה, אבל דווקא הכתיבה עשתה זאת.

לבנה מושון בשנות ה-80 (צילום: אלבום פרטי)

אני נוטלת תכונות ואירועים מחיי, יוצקת אותם לתכונות ואירועים מחיי האחרים ומולידה דמויות חדשות בתלבושות ססגוניות וברקעים מעורבבים. כך אני בוראת יצורי כלאיים מהקיים על מנת להביא סיפור שנכתב מתוך תחושה של חופש היצירה – ולא חשוב אם שאלתי ניואנסים מדמותה של שכנתי, של דודתי או משהו משלי. כשאני יושבת לכתוב, אני מרגישה תמיד כמו איכרה החיה בסביבה השכונתית, ליד הגינה והשדות. אני נוטה לקרב את התכנים לסביבות הטבע והחי ובורחת מנופים אורבניים יש לי משקפת ומדי פעם אני יוצאת לסיורי תצפית אחריהן. התנדבתי במשך שנתיים בגוזלייה של בית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן.

למרות שהוצאתי לאור עד כה 43 ספרים, זכיתי בשני פרסי אקו"ם: עם ספר אחד לספרות ילדים ונוער ועם יצירה בעילום שם ("האם אתה כואב אותי"), זכיתי במלגת "סופר מורה" שבמסגרתה עבדתי שנתיים כמורה בבית ספר במשרד חלקית והשתכרתי משכורת מלאה (ובעקבות זאת נשארתי לעבוד כמורה עוד 21 שנה בבית הספר), והייתי מועמדת עם ספר אחר לפרס "ספיר", איני מאוכזבת מכך ששמי אינו נמצא בשורה אחת עם סופרים וסופרות ידועים אחרים בישראל.

לבנה מושון וספרה החדש (צילום: יהורם גלילי)

המילייה הספרותי בוחר לו את היוצרים שהוא רוצה ביקרם והמדיה רודפת אחרי גיבורי תרבות לרגע, שאין דבר בינם ובין תרבות. באישיותי אני מופנמת וצנועה ותכונות אלו מחבלות בי כיוצרת. לא יצאתי בהצהרות ולא משכתי אש, וקוראים לי רק מושון ולא מושונוביץ'. אני יודעת שכתיבתי איכותית וטובה יותר משל יוצרים שכוחם הוא ביצירת רעשי רקע. אני זוכרת שלאחר נישואיי אמר לי מי, שלימים נעשה חתן פרס ישראל לשירה: 'היית מושון וקיבלת את השם קוזק מבעלך. שמות אלה לא יקדמו אותך לשום מקום'. לא נחמד לי להיות חלק ממציאות שכזו.

**הכותבת היא סופרת, כלת פרס אקו"ם שאחד מספריה היה מועמד לפרס ספיר ב-2015, וכתבה 43 ספרי ילדים ונוער ובהם "כריתה" (בהוצאת "דני ספרים") היוצא לאור בימים אלו

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה