לשקר אין רגלים. יש לו חסד -ביקורת על "הנכד" (הקאמרי)/מיכל ליבר-רונן

בספרד של שנות הארבעים, קם לו ארגון שחקנים ששם לעצמו מטרה לעזור בסתר לאנשים המגיעים אליו. וכך מגיעים שני שחקנים לשמח אישה זקנה בבקשת בעלה ומתחזים לנכדה, אותו לא ראתה שנים ואשתו. הזקנה מאמינה לסיפור וגם "הזוג" מתחיל להאמין לרומן ביניהם ולפתח רגשות, עד הרגע שמגיע הנכד האמתי. עלילה זו שנכתבה על ידי המחזאי הספרדי אלחנדרו רודריגז אלווארז בשנת 1949 והועלתה בארץ (בתאטרון הבימה ובבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ) עברה הסבה ושונתה על מנת שתתאים למציאות הישראלית העכשווית. הרעיון הגולמי וחלק נכבד מהטקסט נותרו, מה שמסמן כי למרות הזמן שחלף – הרעיון נותר בעינו. רעיון הקשר החזק בין נכד לסבתא, הגעגועים העזים לבית סבא וסבתא והרצון לשחזר את ניחוחות אותם זיכרונות: "..תביטי בעץ הזה. עכשיו יש לו ערך מסוים כי הוא נותן צל. אבל כשהוא ימות, כמו שעצים מתים זקופים, אף אחד לא יזכור אותו. אבל אם היה מצייר את העץ הזה אמן גדול, לנצח הוא היה חי".

סבא (יצחק חזקיה) מגיע לפגוש שחקן כושל (נדב נייטס) בבית קפה שהעיתונים מגדירים אותו "שחקן ללא נשמה" ומציע לו הצעה: סכום כסף מרשים עבור מספר ימים בהם יתחזה לנכדה האבוד של הסבתא (מרים זוהר). השחקן מתלבט אך מתרצה ונאלץ לשכנע את המלצרית הכושלת (אביגיל הררי) בבית הקפה להעמיד פנים שהיא אשתו בפני הסבתא. לשאלתו את הסב מדוע ה וא מוכן לעשות זאת. הוא עונה: "מה זה כסף לעומת האושר של אשתי". כך מתחילה ההצגה "הנכד". וההמשך הוא חיבור אמתי שנוצר בין השחקן לסבתא, למלצרית ואף לסאלי המטפלת (שרי שימחוב). וכשנראה כי הכול מסתדר על מי מנוחות, מגיעה הדרמה בדמותו של הנכד האובד (גלעד שמואלי), שמתברר כי לא עלה על המטוס שהתרסק. ומרגע זה המצב הולך ומשתבש. ולמרות שלכאורה הטקסט מאוד דרמטי, קורן ורובינשטיין השכילו להשחיל פנימה הומור, שבחלקו נובע משינוי דמותה של המטפלת לפיליפינית, יחד עם המאפיינים הידועים. לכן, כל הדרמה הזאת מלווה בהומור, בריקודים ואפילו בשירים שמקלילים אותה במעט.

הדרמה הקומית "הנכד" היא עיבוד מחזהו של אלווארז על ידי מחזאי הבית של תאטרון הקאמרי, גור קורן יחד עם במאי הבית, עירד רובינשטיין , שגם ביים את ההצגה. כל אחד מהם כבר כתב טקסטים לתאטרון. קורן כתב לתאטרון הקאמרי את הקומדיה המצליחה "לא לריב" ורובינשטיין כתב את "מלך הכלבים" המוצלח לתאטרון בית ליסין. לכן השילוב של שניהם יחד הוא שילוב פורה ומוצלח. השניים שינו מספר דברים במחזה המקורי: ראשית, את המקום והתקופה – לישראל של ימינו. שנית, התמריץ להעמדת הפנים הוא כסף ולא תחושת שליחות וולונטרית, נתון שתורם לאמינות הטקסט. שלישית, במחזה המקורי ישנן שלוש מערכות בעוד "הנכד" מכיל מערכה אחת ארוכה. ולכן מתבסס על סיפור עלילתי אחד. החלטה נכונה לטעמי משום שהסיפור ההתחלתי פחות מעניין ורלוונטי. רביעית, קורן ורובינשטיין הוסיפו לזקנה מחלת שכחה, קרי, דמנציה ושינו את המטפלת לפיליפינית ולא מקסיקנית. ושני האלמנטים האלה מוסיפים נפח והומור להצגה.

הבמאי עירד רובינשטיין מביים ברגישות ובמקצועיות את ההצגה. רובינשטיין נוטה לחשוב בצורה יצירתית ומחוץ לקופסא. וזה ניכר לאורך ההצגה ובמיוחד בסצנת הזיכרון המתעתעת שחווה הסבתא, המתבלבלת בין התאונה של ילדה לבין נכדה. השימוש שרובינשטיין עשה עם התאורה של אבי בואנו (במבי), אביזרים שידמו למכונית וצלילי תאונה גורמים לסצנה להראות מוחשית ונגישה. הרעיון של רובינשטיין להמחיש בית משפחתי וחמים בא לידי ביטוי בצבעי חום, שימוש בשטיח ובשולחן אוכל. התפאורן אדם קלר הציב עץ גבוה באמצע הבמה ולו משמעות כפולה. על העץ נמצאים האביזרים החיוניים של הבית (תנור, שעון, כלים) ולכן הוא חשוב ומרכזי. ומצד שני, עליו נהג הנכד לטפס בילדותו ולכן יש לו משמעות סנטימנטלית. המוזיקה המרגשת של רועי ירקוני מוסיפה לדינמיות ולקצב ההצגה. יחד עם עיצוב התנועה של עמית זמיר נעשה שילוב מדויק לקטעי הריקוד של השחקנים והם תורמים לאווירה הרומנטית בין הדמויות.

החלק העיקרי הוא המשחק וצוות השחקנים שיחק טוב מאוד. גלעד שמואלי בתפקיד קטן שמותיר חותם, שרי שמחוב תורמת לאנקדוטות ההומוריסטיות, אביגיל הררי חיננית ומשכנעת, יצחק חזקייה מרגש ומפגין כישורי ריקוד נאים, מרים זוהר נהדרת כהרגלה ונכנסת בטבעיות לנעליה של הסבתא. ונדב נייטס פשוט נפלא. בדרך כלל הוא מלוהק לתפקידים דרמטיים ובהצגה זו הוא מוכיח כי אין תפקיד שהוא לא יכול עליו. הוא כריזמתי, מרגש' משעשע ומפגין כישרונות שירה וריקוד מפתיעים מאוד. יהיה מעניין לצפות בו בקומדיות נוספות. יחד עם זאת יש לי מספר השגות. הטקסט  חסר במידע – במיוחד על הנכד המקורי והמלצרית ולא היה מזיק לעבות אותו, שכן מדובר בעיבוד מחודש. הנכד המקורי מופיע לפרק זמן קצר מאוד ולטעמי ישנו פספוס מסוים בנוגע לדמות זו. כמו כן, התפאורה של הווילונות בפתיחת ההצגה מאוד מגושמת ולא ברור  מדוע לא הוכנה תפאורת בית קפה שהולמת יותר את מיקום ההתרחשות.

בסופו של דבר מדובר בהצגה תוססת, עם חומר למחשבה על אהבה ללא תנאי, מחילה, התבגרות, אהבה והזדקנות בכבוד. וכפי שניסח זאת הסב: "ככה זה הזיכרון – לא זוכרים מה רוצים לזכור ומה רוצים לשכוח". ואחרי המשפט "לאכול פתיתים" שקורן הגה בהצגה "לא לריב", גם בהצגה זו הוא מותיר את הצופים עם משפט שיזכרו: "להוריד מהבוידעם" שבעיקר פונה לדור המבוגר יותר אבל גם הצעיר יצחקק ממנו.