מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי ללמד. הייתי מאלו שמתנדבים להסביר למי שמתקשה. מהמעצבנים שמסיימים ראשונים ואז שואלים "מי צריך עזרה?". כשהילדים שלי מבקשים ממני עזרה בלימודים, אני נאתרת בשמחה, הזדמנות נהדרת לזמן איכות וסיפוק המורה שבתוכי. כל חיי אני מרגישה צורך לחנך את הסביבה, חושבת תמיד איך אפשר שיהיה יותר טוב, יותר יעיל. משקיעה אנרגיות רבות בניסיונות לשכנע את סובבי ברעיונות שלי ובדרכי הפעולה שאני מציעה ליישמם. תקופתי כראש שבט העצימה את התחושה שחינוך זה משהו שאני צריכה לעסוק בו. כשהתחלתי להרצות על הסיפור הנפשי שלי, הבנתי שלמעשה אני עוסקת בחינוך הציבור, במקרה ההוא, חינוך לסובלנות וקבלת האחר, חינוך להפסקת הסטיגמה בבריאות הנפש ובכלל חינוך לדרך חיים.
לפני שנה וחצי נולד חלום. מצאתי דרך לאחד בין הניסיון שצברתי בתחום בריאות הנפש והאהבה שלי לחינוך והחשיבות הגדולה שאני מייחסת לחינוך. התחלתי לפעול בכדי להקים מיזם חברתי שמטרתו "הסברה וחינוך בתחום בריאות הנפש בבתי הספר". התחלתי לחקור את הנושא, נפגשתי עם אנשים משני התחומים והחלום התחיל לקרום עור וגידים. ואז הגיעה הקורונה והכל נהיה מסובך. כולם עסוקים בדברים חשובים או לפחות בוערים יותר והחלום נגנז למגירה. ואז, כאילו מלמעלה, הגיע אלי מייל שסיפר על פתיחת תוכנית הסבת אקדמאים רשותית ברמת השרון, עיר מגוריי. אמרתי לעצמי "וואלה, אולי זה מה שאני צריכה לעשות בשנה הבאה. ככה אני אכניס רגל למערכת החינוך ואלמד להכיר אותה מבפנים". מילאתי את הטפסים, עברתי את הראיון וב-1.9 הפכתי לסטודנטית מן המניין.
הכניסה לעולם החינוך היתה מרתקת. נחשפתי לתכנים חדשים. שמעתי על גישות הוראה מתקדמות. הופתעתי לגלות כלים ותכנים ברמה מאד גבוהה ומאד נרגשתי ללמוד להשתמש בהם. הכל היה ורוד וקסום עד שהגעתי להתנסות בבית הספר. במהרה הבנתי שזה שיש דברים נפלאים, מתקדמים וחדשים למעלה, זה לא אומר שהם קיימים בשטח. התחלתי לצפות בהתנהלות בכיתה והמחשבות שלי נדדו שוב ושוב כשאני תוהה בליבי, איך אני הייתי מתמודדת עם המצבים השונים. עם הילדים שלא נראים מתעניינים בשיעור. עם אלו שאולי מתעניינים אבל לא משתתפים. בכלל, מה המטרה של כל הדבר הזה? האם מה שחשוב שהם ידעו מתמטיקה? האם כולם חושבים כמוני שמטרת העל היא: "לצאת לעולם עם ביטחון ודימוי עצמי גבוה, עם תחושת ערך גבוהה ועם כלים שיסייעו להם להצליח בכל דרך שיבחרו"?
שני האחרונים עלולים בהחלט לפעול בכיוונים הפוכים. נניח שאתם פה לידי ואני שואלת אתכם: "האם אתם אוהבים מתמטיקה?". משיחות שקיימתי בנושא עם אנשים שונים אני מעריכה שחלק לא קטן מכם יענו "לא". עם כך, את אלו שענו "לא" אשאל: "מתי הפסקת לאהוב מתמטיקה? מי היה המורה שבתקופתו.ה זה קרה?". לא בטוח שתדעו את התשובה המדויקת, אבל סביר להניח שתסכימו איתי שהיה רגע כזה.
אוקי, איך כל זה קשור ל-NLP? את הקשר הבנתי כשחשבתי לעומק על המשפט: "חנוך את הנער על פי דרכו". הנחת היסוד של ה-NLP היא שלכל אדם יש נקודת מבט וראיית עולם שונה. לכל אדם תחומי עניין שונים, נושאים שמושכים אותו ואחרים שמרתיעים אותו. לכל אחד יש סט שונה של אמונות, ערכים ופרשנויות שמשפיעים על האופן בו הוא מבין את המציאות. נחשוב רגע על אחד מאלו שענו לי שהם לא אוהבים מתמטיקה ונניח שזה קרה כשהיה בכיתה ג' והם היו צריכים ללמוד את לוח הכפל, והוא לא הצליח ולדעתו זה היה הרגע שהחליט שהוא לא טוב במתמטיקה. ואז אשאל את אלו שענו "כן", "האם יש פה מישהו שזוכר שהתקשה עם לוח הכפל?". בהחלט יתכן שיש לפחות אחת כזו, אבל לה היתה מורה שלא ויתרה עליה עד שהצליחה להתמודד עם המשימה. סביר להניח שיהיה אדם שלישי, שלמרות שלא היתה לו כזו מורה, הוא התעקש ולא ויתר עד שהצליח בעצמו.
בהדרגה התחזקה בתוכי התובנה כמה חשוב שמורים ירכשו כלים שבעזרתם יוכלו לעזור לתלמיד למצוא את הדרך שתעצים אותו, את הסיפור שיהפוך את הבעיה לאתגר ואת האתגר למטרה. וכמה חשוב להקנות למורים כלים שיאפשרו להם להעצים את תחושת הערך העצמי של התלמיד, להגדיל את המוטיבציה להצלחה ולא פחות חשוב להפוך את המסע כולו לחוויה נעימה וחיובית שנעשית ממקום של בחירה ורצון אמיתי להשיג את המטרה.
התובנה הזו הולידה סדנה שתעסוק ביישום גישת ה-NLP בחינוך. הסדנה נבנית בימים אלו יחד עם שותפתי למשה, יעלי לקס, ויותר מנשמח לחיבורים עם אנשי חינוך, שלדעתכם ימצאו את הרעיון שלנו יעיל ומועיל עבורם.
ובלי קשר, אם את.ה מאלו שענו "לא" על שאלת אהבת המתמטיקה, ורוצים להתחיל להשתחרר מהאמונה שאתם סוחבים אתכם שנים רבות, אני פה כדי לשחרר אתכם מהכישוף