לפני 19 שנים סגרתי עוד שבת שגרתית, בזמן שהחטיבה שהתה בבסיס בבית ליד.
כל השבת הרגשתי רע והעלתי חום, קיבלתי גימלים מצוות המרפאה החביב אך משכתי עד יום ראשון בבוקר כדי לא להקפיץ אף אחד מהשבת.
בבוקר יצאתי לכיון הצומת עם אחד הרופאים מהמרפאה.
בדרך שמענו פיצוץ עז, לא הספקנו לעכל ומיד הגיע הפיצוץ השני.
ואז הגענו אל הצומת. הישר אל עבר מראות הזוועה שעד היום גורמים לי לצמרמורות וסיוטים.
אני אפילו לא זוכרת איך חזרתי לבסיס, רועדת כולי.
פלאפונים היו אז מצרך יקר ונדיר.
שני קווי הטלפון במשרד שלנו הוצפו במבול שיחות מהורים ומשפחות דואגות.
הטלפון הציבורי היה רחוק והיתה דילמה אם להשאר ולחכות לשיחה מהבית או ללכת לטלפון הציבורי ולנסות לתפוס אותם.
בסוף הגיעה שיחה בטלפון האדום. על הקו היה המפקד של חברה דואגת שהפעילה קשרים וביקשה שיתקשרו לשאול לשלומי, מאחר וידעו שאני חולה ואמורה לצאת הביתה באותו הבוקר והיא מסרה הרגעה לכולם.
19 שנים עברו והמראות, הריחות והאווירה עדיין מרגישים מוחשיים כ"כ.
תמונותיהם של החובש שפגשתי יום קודם במרפאה וקצין הרפואה של החטיבה שלנו עדין חרוטים לי בזכרון מכותרות העיתונים ביום שאחריי.
יהי זכרם ברוך
22.1.2014
19 שנים לפיגוע בצומת בית ליד.
ואני?
אני לא צריכה את יום הזכרון כדי לזכור.
בכל פעם שיש פיגוע, ולצערי הם פשוט לא מפסיקים.
מספיק אפילו שבנסיעה באיזור מתקרבים במקצת לאיזור הצומת- אני כבר יודעת שהלילה הם שוב יחזרו להם בחלום.
המראות, הקולות.
הם כבר לא יעזבו אף פעם.
אני לא צריכה את יום הזכרון כדי לזכור.
בכל פעם שיש פיגוע, ולצערי הם פשוט לא מפסיקים.
מספיק אפילו שבנסיעה באיזור מתקרבים במקצת לאיזור הצומת- אני כבר יודעת שהלילה הם שוב יחזרו להם בחלום.
המראות, הקולות.
הם כבר לא יעזבו אף פעם.
ומה נשאר לנו אם לא הזיכרון?