כל גבר הוא הרוצח שלי

כל ביטוי של אלימות שאני מסכימה לקבל מהחוץ, נכנס אליי. ויצא ממני.

סביר להניח על הדבר הקרוב, הזמין והחלש ביותר. זה שאוהב אותי בכל מקרה.

הנסיון להעמיד אופי מסוים מול התנהגות מסוימת בוטה במקרה הזה, וחשוך.

לא עבור האמת שהייתה הוא חשוך.
אלא בעבור זו שעוד לפנינו.

כואב לי לראות שמשתמשים בנורמליות כביכול של הרוצח כדי להדגים שאין לנו באמת שליטה ואחריות על היכולות שלנו לזהות ולהוקיע התנהגויות אלימות מחיינו.

בטיהור האלימות מהבית שלי הפרטי (כן בואו לא נלך רחוק, אולי אפילו נתקרב) גיליתי דבר מעניין.
כלומר מזעזע.

כל ביטוי של אלימות שאני מסכימה לקבל מהחוץ, נכנס אליי. ויצא ממני.

סביר להניח על הדבר הקרוב, הזמין והחלש ביותר. זה שאוהב אותי בכל מקרה.

אני אחזור על זה ובבקשה תקראו היטב.

כל אלימות שאני מסכימה לקבל (עקפו אותי באין צדק, דיברו אליי בזלזול, התעלמות מצרכיי או מנוכחותי, צעקו עליי) מבלי לעמוד מולה ולומר לה: עד כאן. נשארת איתי ותמצא קורבן להיטפל אליו.

לא שבאתי וצעקתי על הילדים, אולי דווקא התעלמתי, אולי החסרתי דבר. אולי לא הייתי.

זעזעה אותי הידיעה על כמות האלימות המופנית כלפי הילדים שלי, ממני. אמא שלהם.

ולראשונה מצאתי בי תפקיד הורי שהוא ממש שליחות והוא גם הדבר היחיד שאני רוצה להעניק להם (סליחה לא התרשמתי מכל השאר) ולי.

לראות.

כשאני מסכימה שאמא שלי תלחץ עליי לעשות משהו בניגוד לרצוני. אפילו לא עשיתי את הדבר, רק הסכמתי לשמוע כי היא אמא שלי, וכיבוד הורים וזה והסכמתי שתפנה אלי שלא ברגישות הראויה.

אני חוזרת עם זה לילדה שלי. אני ילדה מוכה שמכה את הילדה שלה.

אני מצטערת.

וכמות הדמעות ששפכתי בשנה האחרונה על שראיתי, בטח בעצמה הרוותה גינה שלמה.

מעט יחסים יכולתי לקיים ולא שלא ראיתי את האלימות הרבה המופנית כלפי אלא שהתרשמתי שהעמדתי את הדברים נכוחה, מתקבלת באהבה ובתודה.

לא ביקשתי לתקן איש ואישה בחיי, בטח לא גדולים מנוסים ואהובים עלי.

אלא שהבטחתי לילדים שלי שלא יהיו אויבים בקרבנו. וכדי לעמוד בהבטחה אני רוצה להבחין בכל מידה של חוסר שלמות ולהניח אותה יפה לראותה.

ולכן כל מילת הקטנה, או מחשבה (יתרון בלהיות תלפטית) ובטח ביטויים שלה, לא מקובלים עליי.

הקרובים לי, המשפחה שלי, החברים הכי טובים,
אלו שעשויים לספק לי את ההגנה המושלמת ביותר במציאות המורכבת לאין שיעור, התגלו כפצצות מתקתקות בעצמן כשאנשים פשוטים שאלימות ממשלתית וכלכלית מופנית כלפיהם מהמדינה כל יום ובאופנים שונים ועמוקים לאין שיעור.

ושני דברים בא לי להדגיש מתוך כל זה:

1. זה לא אחריות שלי!

אם מישהו לא מתנהג בשלמות לידי. זו לא אחריות שלי לומר. או לתקן, או להדגיש, או להסביר. אף פעם.

לעמוד על זכותי להתרחק בשתיקה כרואה שאדם טוב משליך עליי כרגע אלימות ואת מידת החיים שהוא מוכן להסתפק בה ומתוך כבוד למי שהוא ומתוך כבוד למי שאני, אני הולכת.

אני תמיד אלך. ותמיד מוכנה לחזור למרחב נקי ונעים.

2. זה לא קשור אליי!

כן מידת אלימות משקפת פנימה אך לא כך בחרתי לראות ולהתייחס למציאות שלי. אני אפילו חושבת שללכת באופן הזה הוא חוסר אחריות כלפי השאיפה שלנו להרמוניה.

אני רוצה הרמוניה, אני כבר אקיים אותה בי.

ועל אף שפערים יכולים להשתקף פה, יומם וליל. אעמוד מול כל אחד מהם ואומר תודה על שאני רואה. ואת כל הדמעות שיחתרו בי לאמת.

אני אשאר ואדבוק במושלמותי עד שכל פצעיי וכאביי יראו ממני.

כמה פעמים שמעתי בשנה האחרונה שאני פועלת מתוך הפצעים שלי.

ואלוהים אדירים, אלו עוד כפתורים יש?

משהו נלחץ והוא רוצה להתקיים.

האחריות שלי לעשות לו מקום.

מישהו אחר נלחץ ורוצה להתקיים לידי?
עליו לבקש רשות או שזכותי להדוף.

מה להדוף- זכותי להתעלם, ללכת, לצחוק, לירוק, לשמוח, לגחך, לשנוא, לקלל.

ועוד דבר אחרון. זה קל.

לראות. כשאני יודעת שזה הדבר היחיד שעלי לעשות והשפע בו הוא לאין שיעור, זה קל.

להרגיש ולראות אלו שני דברים הכי קלים לעשות.
כי שניהם מתרחשים בכל מקרה.
והם מבקשים את הלב שלנו להצטרף.

לנוח להרגיש ולראות.

אין באמת עבודה אחרת.

אין קיום אמיתי לממסד

האנושיות עולה כעת

והיא אומרת את דברה בבהירות.

 

תודה דיאנה רז
המהממת. המושלמת. ללא דופי.

חסכת לי ללכת לעוד מקום ולומר בו: עד כאן!

נוחי על משכבך בשלמות.

 

ותודה אסף על שתפסת אותי מקררת כל כך יפה.

איור: אסף נומיס, מצפה רמון