חזרה לעצמי…

בחורה עם מחשב נייד

החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעצמי. אומנם הכל לא אותו דבר מלפני הלידה-החזה נפול, הפטמות שקועות, הגוף שדוף והשיער דליל. אבל…מתחילה בחיפושי עבודה אז חייבת להיראות סביר לפחות, אם לא קרוב למי שהייתי פעם. מתעקשת להתאפר כל בוקר, למרות שהרבה פעמים נשארת עם המתוק, שעכשיו הוא בן 10 חודשים כמעט, בבית. מנסה לשכנע את עצמי להתקשר לכל החברות שהזנחתי. חיה בתחושה שאף אחת לא מבינה אותי ואת מי שאני היום. כולן רק אומרות שהן 'קצת מודאגות' מזה שהתנתקתי. הלווווווווווווווווו???? אתן פה? שמתן לב שהייתי בדיכאון אחרי לידה???????? הרי אני אחד האנשים הכי שמחים ואופטימיים שהכרתן. אז אם אני כבויה כשאני כן מדברת איתכן, או לא חוזרת לטלפונים לתקופה ארוכה, תעשו את החשבון. אבל גיליתי שאני חזקה הרבה יותר משחשבתי. בכוחות על עצומים, ולגמרי לבד, הוצאתי את עצמי מהבור שנקרא "דיכאון אחרי לידה". איבחנתי את עצמי לבד, טיפלתי בעצמי לבד, שוחחתי עם עצמי לבד. כל זה כשאני עם הקטן בבית ומנסה לגרום לו להיות האדם הכי שמח בעולם. ולשמחתי הוא כזה-חייכן, שמח, אוהב לרקוד. עדיין לא אוהב לישון, ועדיין לא מוכן ללכת לאנשים. בכלל. עוד חודש וחצי חייבת להכניסו לגן וחוששת מהרגע הזה אבל מאמינה שגם שם אהיה חזקה ואמצא כוחות להיות חזקה בשבילו. וגם בשביל בן זוגי. אין לי את הבונוס להיות חלשה ולהישבר, כמו שהייתי לפני הלידה. נתתי לעצמי תקופות לרדת ותמיד עליתי אבל בזמן שהיה נוח לי.עכשיו יש אדם קטן שמסתכל בי, בוחן אותי, לומד אותי ואת תגובותיי. ואני יודעת שמוטלת עליי האחריות ללמדו להתמודד עם קושי, לשמוח בדברים הקטנים, ולא להישבר בקלות. יוצאת איתו כל יום פעמיים שלוש ביום לפארקים, בחום הכי גדול. כי אין לי כסף לג'ימבורים למיניהם כל יום. ונותנת לו את החופש לשחק, להתלכלך, ליפול ולהתלהב. 7 ימים בשבוע, בלי להישבר, עם חיוך. זה לא מובן מאליו, ואני טופחת לעצמי על השכם. בפארק לפעמים מקשקשת עם אימהות, כשאני קצת יותר בטוחה בעצמי, מוצאת את עצמי קצת מקנאה בזה ש'עכשיו הולכים לסבתא/דודה, והיא תהיה איתו'. כי לי אין אף אחד. אומנם יש לי משפחה שיכולה לעזור, אבל הוא לא רואה אותם הרבה ולכן לא מסכים ללכת אליהם, כל שכן להישאר איתם. מבט של אומללות ועצב על פניו כשרק נדמה לו שאנחנו הולכים. מרפאה בעיסוק איבחנה אותו כילד מאוד רגיש, עם קושי קל בויסות.  ביקשה ממני להסביר למשפחה ולאנשים שאם הוא לא רוצה לבוא אליהם שלא ייעלבו. צריך זמן וסבלנות. שזה לא בהכרח קשור לחרדת נטישה. צריך שיתנו לו יד כשהולך לישון, אוהב אנשים ברמות מטורפות ומחייך אל כולם עד שמנסים לקחת אותו. ילד מדהים. וכשסיפרתי למשפחה על האבחנה ואיך צריך לגשת עליו, קיבלתי תגובות מזלזלות וירידות , קראו לו "מפונק". תגובות שהובילו אותי עוד פעם למחשבה שאני לבד. שאף אחד לא מבין.ולמרות הכל, אני חזקה. אני חייבת. בשבילו קודם כל. בשביל בן זוגי, בשביל להגיע לראיון עבודה ולשדר "אני הבחירה הכי טובה שלכם "כשבפועל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות ובמה אני רוצה לעבוד. ולדעת לג'נגל בין החיים החדשים של עבודה וילד ובעל ו…עצמי.