זה בא כמו צייד- אנסמבל הצעירים של הסמטה

ההצגה החדשה בתיאטרון הסמטה 'זה בא כמו  צייד' מועלת על ידי  אנסמבל הצעירים של הסמטה. בימאית ההצגה והכוראוגרפית היא נתלי שילמן.

ההצגה מתבססת  על הספר 'כריסטוס של דגים' מאת יואל הופמן. הצופה יוצא לטיול בנבכי הזכרון של נתן ונחשף למשפחתו ,לחוויותיו כשברקע תל אביב של פעם

במוצאי שבת צפיתי בהצגה חדשה בתיאטרון הסמטה 'זה בא כמו  צייד' המועלת על ידי  אנסמבל הצעירים של הסמטה.

ההצגה מתבססת  על הספר 'כריסטוס של דגים' מאת יואל הופמן.

הופמן  מציע בספרו מסע אל תוך נבכי הזיכרון. הוא מתאר את עולמם הסדוק של מהגרים, עולים חדשים , המגיעים לתל אביב העליזה של שנות החמישים.

על ההצגה

 

גיבור ההצגה  נתן, אדם בוגר ממוצא הונגרי , יתום מאב ואם, מגולל את זיכרונותיו מילדותו דרך נקודת מבטו כבוגר.

לאט, לאט הדמויות המתות ששקועות בזיכרונו מועלות מנבכי  הזיכרון ומדברות את עצמן או שהמספר מספר אותן.

באמצעות הדמויות נחשפים לעיני הצופה מקטעים מהחיים בשנות הארבעים, החמישים, השישים והשבעים  בישראל ובמיוחד בתל אביב. מקומות מיתולוגיים כמו קפה פילץ, ככר האופרה הישנה שבטיילת הרברט סמואל ועוד. נחשפים מחוות של חיזור, גינוני אירוח, נגיעות של אופנה, כן פעם פרוות בעלי חיים היו אין. אפילו מקומה של התחבורה לא נפקד.

תופתעו לגלות שגם לרוחניקים היה מקום לראייה היו שסגדו למקדש הבאב במרכז הבהאים בחיפה.

בולט הפער שבין החיים בתל אביב היפה והזוהרת לבין המסע הכבד שסוחבות הדמויות מהאובדן שחוו במלחמה באירופה.

ספור ילדותו של נתן נטווה למול עיני הצופה וכמו מצויר בעט שמטביעה טביעות רגליים ציוריות במסלול חייו של המספר ובמסלולי חייהן של הדמויות הקשורות אליו.

הדמויות הססגוניות והדינמיות, שקועות בגעגוע ונתן מתגעגע אל הדמויות עצמן.

החוויות מתוארות בהומור ובכאב שאפיינו את עולמם השבור והאבוד של החיים בתל אביב בשנים שלפני קום המדינה ואחריה.

ההפקה של המחזה נעשתה בבימויה של נתלי שילמן.

שילמן מבקשת להנגיש את עולמו הייחודי של הופמן בכלל ואת תכניו של הספר "כריסטוס של דגים" בפרט,  לקהל רחב יותר של צעירים ומבוגרים כאחד.

המאפיינים הסוראליסטים והצורניים שהם חלק מסגנון הכתיבה של הופמן מקבלים ביצירה הבימתית תרגום לתמונות עזות מבע, דימויים פיזיים וכוראוגרפיה דינאמית וססגונית.

השפה הבימתית עליה נשענת היצירה משתמשת בכלים של תיאטרון עכשווי ושילוב דיסציפלינות של תיאטרון ומחול כשהמעברים בין הקונקרטי לאבסטרקטי לעיתים חמקמקים ולעיתים מובהקים וברורים כמו בכתיבתו של הופמן.

המוזיקה בהצגה מקיימת דיאלוג בין הנוסטלגי לעכשווי – שואבת השראה מנעימות תקופתיות מחד ומאידך גולשת לפרקים לעולמות של סאונד מופשט ואלקטרוני.

על נתלי שילמן

נתלי שילמן בימאית ההצגה והכוראוגרפית, בת למהגרים, עולים חדשים, מתארת את החיבור שלה להצגה: " כבת למהגרים חוויתי על בשרי את תחושת הזרות שהייתה לי מול הורי, המתגעגעים תמיד לעולם אחר, יפה יותר, שהושאר מאחור. ישראל לא הצליחה מעולם להתחרות עם יופי הבניינים, התרבות והשפה של "שם" .

הכאן שלי תמיד היה צריך להוכיח ולהזכיר להם שהוא חי, קיים ויפה. ספרו של הופמן, אותו אני מאוד אוהבת, החזיר אותי להיסטוריה המשפחתית שלי ומתוך הנוסטלגיה הזו ביימתי את ההצגה ברגישות, הבנה עמוקה והזדהות. "

סגנון הבימוי של נתלי שילמן, מלא דימויים סוראליסטיים וגדוש בתנועה שמספרת ומשלימה את המילה הכתובה.

לסיכום

הצגה מרגשת  שלוקחת את הצופה בצורה מיוחדת  לטיול בעבר. המשחק מעולה, הצופה נשאב לחויות של כל אחת מדמויות וביחד עם המספר נרקמת אצלו ולובשת חיות תמונה חוויתית שמורכבת  מקטעי נוסטלגיה מתובלים בציוריות וצלילים.

הדמויות נטוו בצורה מאד חזקה, ואפילו היום ביום שאחרי בהסתכלות פנימה אני מרגישה שהן ומה שהן הביאו לבמה נחקק אצלי.

מאד נהניתי גם כשאני כותבת תחושת ההתרגשות לא פגה.

 

היוצרים

 

עריכה בימוי וכוריאוגרפיה: נתלי שילמן

ליווי אמנותי: סטפן פרי , עירית פרנק

מוסיקה: אלדר ברוך

עיצוב במה ותלבושות: יעל סקידלסקי

 עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

 שחקנים: רוני ארנון, לוטן וולמן, אילת אופיר, בן עובד ברקוביץ, ולריה ליכטמן, לירן אוריצקי , דביר אילת השחר.

 

צילום: נירה פרי

שלכם ובשבילכם,

נירה פרי

בלוגרית לייף סטייל,  מאמנת המתמחה באימון נשים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נירה פרי
נירה פרי ,מאמנת אישית ומאמנת קבוצות מתמחה בהעצמת נשים במעגלי החיים,בלוגרית ,לוכדת רגעים ,חולמת ציורים :) מחייכת לחיים