הסיפור של מור

הייתי בת שמונה חודשים, אי שם בניו-יורק של שנות ה90, כשאמא שלי חטפה שבץ מוחי ואיבדה את ההכרה, התנדנדה בין החיים למוות. בשבוע הקרוב הסיפור העוצמתי שלה יוצא לאור.

"Where is the little one?"
"בטח התכוונת לשאול על מור. אימא שלי שומרת עליה".
אני מרוצה מהתשובה, שוקעת שוב במחשבות. אימא מתחילה להגיד משהו אבל אני מפסיקה אותה.
"Where is the little one?"
שוב מספרים לי שחנה, חמותי, שומרת עליה.
אני שוכחת את התשובה עוד לפני שסיימו להשיב לי. אני לא זוכרת איך לקרוא לתינוקת שלי, מור, לא יודעת את שמה. אני יודעת רק לשאול פעם אחר פעם "איפה הקטנה?"
איציק מביא לי חבילה של תמונות. זו התינוקת שלי. אני מסתכלת בתמונה הראשונה. איזו תינוקת מתוקה, והיא שלי, אבל כואב לי להסתכל. אני מסתכלת בתמונה השנייה ודוחפת מעליי את חבילת התמונות. אני לא רוצה לראות את התמונות. לא רוצה לראות את התינוקת שלי בצילומים, אין לי כוח לחשוב עליה עכשיו. לא יודעת מתי אראה אותה שוב. לא יכולה להכיל את הכאב הזה, לא להרגיש אותה לידי, להריח אותה, לא לדעת מה קורה איתה, להרגיש שאיבדתי אותה, והיא עכשיו בידיים של אחרים, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
___________________
והילדה הזו היא אני.
בת שמונה חודשים הייתי, אי שם בניו-יורק של שנות ה90, כשאמא שלי חטפה שבץ מוחי ואיבדה את ההכרה, ולאבא שלי נאמר "כדאי שתמצא מי שיטפל בתינוקת" כשהעריכו את סיכוייה לחיות כאפסיים, והסבתות שלי קיבלו את הבשורה המזעזעת "ליאורה הולכת למות" בשיחת טלפון, ועלו על טיסה מהארץ הישר לבית החולים.
אי שם במעמקי שטף הדם, אמא שלי, הלוחמת הצליחה להיאחז בחיים.
אבל כשהתעוררה בבית החולים, 10 ימים אחרי האירוע, היא לא זכרה איך קוראים לה, לא ידעה לדבר, ולא הבינה מה קורה מסביבה. בעזרת המשפחה, החברים והצוות בבית החולים מצבה הרפואי השתפר. אבל היא הייתה צריכה להתחיל מאפס.
כשאני למדתי את המילים הראשונות שלי, גם היא למדה אותן מחדש, ואחרי שאבא היה מקריא לי סיפור לפני השנה והייתי נרדמת, הוא היה לוקח את הספר לאמא, ומלמד אותה לקרוא, מתעקש איתה מילה אחר מילה.
ובגלל השבץ, הרופאים הודיעו לאמא שלי, "לא תוכלי להביא עוד ילדים".
ובזכות השבץ, הוריי נתנו לי את המתנה הטובה ביותר של חיי, ואימצו את אחי הקטן.
וזה, על קצה המזלג, הסיפור של משפחתי.
היום, אני בת 29, בדיוק בגיל שבו היא הייתה כשהזמן עצר מלכת בדירה הקטנה בניו-יורק.
בשנים האחרונות אמא שלי התעקשה להעלות את הזכרונות הקשים על הכתב. אני התחמקתי, פחדתי לקרוא. כי האמא שהכרתי כל חיי היא לביאה, שתגן על אחי ועליי בכל הזדמנות, קרייריסטית, מנהלת שיווק חריפה, ואישה חזקה שתמיד עומדת על שלה.
רק בשבועות האחרונים העזתי לקרוא את הספר שלה. כפי שחששתי, נתקלתי בזכרונות מכאיבים, בחוסר אונים, בהלם, פחד ותסכול אינסופי. למזלי, נתקלתי גם באסופה של נצחונות הקטנים שהתגברו, בסיפור על האנשים הטובים שבדרך, על כוח הרצון, הסבלנות והזוגיות המופלאה של הוריי שהובילה למשפחה המיוחדת שלנו.
הספר העוצמתי הזה יוצא לאור בשבוע הקרוב ואני כלכך גאה ושמחה בשביל אמא שלי.
ליאורה ירדני
יועצת עסקית שיוויקית ואמא לשני ילדים מופלאים. בגיל 29 עברתי אירוע מוחי מאסיבי, וכנגד כל הסיכויים נשארתי בחיים. כשהתעוררתי לא ידעתי מי אני, לא הכרתי את הסובבים אותי ולא הצלחתי לדבר, ואז החל תהליך שיקום ארוך ומאתגר. בקרוב יתפרסם הספר "אין לי מילים", על סיפור חיי.