האם גילי והבן נועם
מצב רוח טוב , מי שלא רוצה?
"מצב רוח טוב" הוא שמו של סרט ישראלי של מילי בן חיל ותמר שיפוני שחובה על כל גבר ואישה לראות.
לא התבלבלתי כשפתחתי בסיכום , תקראו עד הסוף ותבינו.
שלוש דמויות מרכזיות מככבות בסרט העוצמתי הזה האם גילי סער, האב עופר עמרם והבן בן שלף . סרט על תקשורת בן אנשים, התנהגויות, רגשות. רגשות שבאים לביטוי וכאלה שמבעבעים וזועקים אבל עטופים בדממה שכל רגע עלולה להתפוצץ.
הסרט מתחיל כשעל המסך שתי דמויות האם גילי, הבן אסף שהולכים ברחוב מבלי לדבר, הולכים, והולכים , עד שהם עוצרים בתחנת אוטובוס . בהמשך מבינים כמה השתיקה הזאת נוראית , כמה השקט צועק, מסתיר ומה המשמעות של הליכה ממושכת ועצירה בתחנה.
עקבתי בעניין אחרי המשפחה נועם האב השתלטן, אמן-בובנאי שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, אם עקרת בית שמנסה לשרוד וחולמת על להיות אישה עצמאית וילד שמתחבא מאחורי אוזניות, סגור בעולם של הסתרה ורצון לרצות כדוגמת האם שהוא פוגש בבית. ילד בן שמונה שהוריו משתמשים בו כחפץ להשגת מידע אחד על האחר.
הרבה שתיקות מדברות יש בסרט הזה. אולי תופתעו אין אלימות פיזית , אין צעקות, אבל יש הרבה אלימות מהסוג שגם כיום בשנת 2019 ישנם גברים ונשים שלא יודעים לזהות אותה, כי היא עטופה בצלופן שעליו נכתב אצלנו הכול בסדר.
כשילד הופך לחפץ שמשרת אבא חשדן, כשאמא מחפה על האבא בפני המורה בעוד שברור לה שמשהו קורה, כשגבר חושד באשתו שהיא בוגדת בו וכשהוא מגלה שהיא יצאה לעבוד הוא מגיב בקיצוניות, אלה מופעי אלימות ויש עוד רבים.
במהלך עבודתי כמאמנת נשים פגשתי עשרות נשים שחוו אלימות מהסוג הזה , אלימות מילולית, השפלות ושתקו כי יתביישו או הרגישו בשביל ללא מוצא. נשים שחיו חיי הישרדות והשלימו עם המצב בדומה לאם שבסרט עד שהחליטו לעשות מעשה, לשנות. אני יודעת שגם כשאני כותבת את השורות האלה יש הרבה נשים שקופות כאלה שמסתובבות בינינו שאי אפשר לזהות.
הילד, דמותו ממשיכה ללוות אותי גם עכשיו כשאני כותבת. ילד שצלקות הן חלק מנפשו הצעירה, מציאות מעוותת מעצבת את עולמו. הצורך להסתיר שנכפה עליו על ידי הוריו ,הופך לחלק ממנו והוא אפילו מתגאה בו: "אני יודע לשמור סוד" .
מה שממתיק לכאורה את עולמו הכואב זה אלמנט חיצוני, שוקולד, אותו למד מאמו לחבק בשעות משבר. אבל, אפילו הוא לא מאמין בו לכן כשהוא מנסה לחלוק שוקולד לשיפור מצב הרוח עם אביו והאב אומר לו "שטויות" הוא חוזר אחריו.
ילד שאין לו במה להיאחז הוא הולך לבית הספר חוזר, מגיע הביתה ומסתגר מאחורי האוזניות שהופכות לחלק ממנו. הוא כל כך אבוד כשהאוזניות נלקחות על מנת להעניש אותו. עבור הילד הזה זה הרבה יותר מעונש, זו אלימות לקחת עוגן ממשהו שנאחז בו בחוזקה, בבית אלים, כשבאויר יש מתח, המשמעויות שונות.
אגלה לכם, גם הנשים שפגשתי מספרות על הסבל של הילדים ורובן החליטו לשנות בשל הילדים.
הסרט מבוסס על סיפורים אמיתיים מחייה של אישה, אם נפגעת אלימות.
בסרט יש הרבה סימבולים , אחד שנחקק אצלי זה הציור התמים במטבח המשפחה, שבו ילד במרכז והורים שאוחזים בידו , בציורו של הילד הם נראים משפחה רגילה. גם בחוץ זה מה שהסביבה חושבת.
לסיכום
סרט עוצמתי שמאפשר הצצה למציאות ברת קיימה. סרט שמדבר לרך שבלב. אי אפשר להישאר אדישים למתחולל על המסך.
המשחק מצוין ,עבורי זה היה להיכנס בדלת המשפחה ולחוות , חוויה מורכבת ,כואבת, חשובה ומלמדת. פס הקול שמלווה את הסרט יוצר מחד מונוטוניות ומאידך מתח.
שיר הסיום של הסרט נכתב על ידי דפנה בר ציון ז"ל שהייתה בקשר עם יוצרות הסרט ואף סייעה באיסוף כספים להפקתו. דפנה נרצחה על ידי בעלה והסרט מוקדש לזכרה.
אני מאמינה בחשיבות הפצתו של הסרט ועידוד הצפייה בו, משהו חייב להשתנות ומהר בחברה בה אנו חיים והאחריות לשינוי היא על כולנו.
הפקה "רפ"ח ניצוצות"
יוצרות: מילי בן חיל ותמר שיפוני
שחקנים:
גילי סער
עופר עמרם
בן שלף
קרדיט צילום: מיקי נועם אלון
בחודש מרץ לכבוד יום האישה הבינלאומי הסרט מוקרן מספר פעמים בסינמטק תל-אביב בזמנים האלה:
ה17 למרץ, יום שבת ב13:00
ה18 למרץ, יום ראשון ב21:30
ה21 למרץ, יום רביעי ב16:30
ה24 למרץ, יום שבת ב13:00
ב21 למרץ ב20:30 תהיה פרימיירה חגיגי בסינמטק ירושלים עם שיח ודיון קצר לאחר הסרט.
בבלוג עוד כתבות בנושא אלימות נגד נשים: