א געווירציק שטיק פון בענקשאפט (פיסת נוסטלגיה פיקנטית) – ביקורת על "זאקפונה שלי" בתאטרון הבימה/מיכל ליבר-רונן

העיירה זאקופנה מעולם לא נראתה כה רוויית חיות – ההצגה לוקחת את הצופים אחורה בזמן לשנת 1911 לעיירת המרגוע הנהנתנית בעלת הנוף הפסטורלי, זאקופנה. בעיירה זו נפגשות במקרה שלוש נשים: גולדי סנדיק המבוגרת והעשירה שבחבורה, פייגה גלקמן המוזנחת והנאמנה והילדה לויט הנשואה הטרייה. ברגע שמזדמן לאזור בחור נאה בשם מרכי גלברד – העניינים מסתבכים ומתלהטים. ואז מתחילים התככים, הרכילות וההתנשאות אחת כלפי השנייה. והכל בגוף שלישי ועם הרבה פלפולים יידישיים פיקנטיים בסגנון "קיש אין תוכעס" ותובנות פמינסטיות.

מיקי קם וליא קניג. צילום: אור דנון
מיקי קם וליא קניג. צילום: אור דנון

העיירה זאקופנה מעולם לא נראתה כה רוויית חיות כפי שהיא משתקפת בהצגה "זאקפונה שלי". ההצגה לוקחת את הצופים אחורה בזמן לשנת 1911 לעיירת המרגוע הנהנתנית בעלת הנוף הפסטורלי, זאקופנה. ההצגה מעבירה בצורה גרוטסקית למדי את רוח התקופה, תוך  התמקדות בפלח אוכלוסייה מסוים, היהודים הנהנתנים, שחיו בסוף המאה ה-19' ונפשו בזאקופנה. בעיירה זו נפגשות במקרה שלוש נשים: גולדי סנדיק המבוגרת והעשירה שבחבורה, פייגה גלקמן המוזנחת והנאמנה והילדה לויט הנשואה הטרייה. כל אחת מגיעה מסיבה אחרת: גולדי לצורך מרגוע והתפנקות, פייגה למצוא שידוך לבתה והילדה לצורך מרגוע מחיי הנישואים הקצרים.

 

ברגע שמזדמן לאזור בחור נאה בשם מרכי גלברד – העניינים מסתבכים ומתלהטים. ואז מתחילים התככים, ההתגנבויות בסתר, הרכילות וההתנשאות אחת כלפי השנייה. והכל בגוף שלישי ועם הרבה פלפולים יידישיים פיקנטיים בסגנון "קיש אין תוכעס" ותובנות פמינסטיות. וכמו שאמרה גולדי: "…לא ייאמן…אחרי גיל שלושים – לנשים אין זכות לחיות! וגברים?! מתחת לגיל שלושים – הם רוצים רק בנות עשרים, ומעל לגיל שלושים, הם גם רוצים רק ילדות בנות עשרים!".

מיקי קם. צילום: אור דנון
ליא קניג. צילום: אור דנון

ההצגה מבוססת על כתביו של שלום רבינוביץ (ששמו הספרותי – שלום עליכם) שנפטר ב-1916, לפני מאה וחמש שנים אך לא נס לחו. רבינוביץ היטיב לבטא ולתאר את החיים בגולה היהודית עליהם כתב בשפה המדוברת באותה תקופה במזרח אירופה, יידיש. הוא מוכר בעיקר בעקבות הדמות הידועה שיצר, היהודי טוביה החולב, שהפך לאחר מכן לאחת הדמויות הראשיות במחזמר הידוע, "כנר על הגג". בעוד דמותו של טוביה חולמת על נכסים ועושר ושרה: "לו הייתי רוטשילד", בצל מציאות חייו העלובים והקשים; דמויותיהן של היהודים במחזה "זאקופנה שלי" חיות חיים בוהמיים, נהנתניים וללא נקיפות מצפון. וכמו שאמרה פייגה: "נו, זה בדיוק כמו שאימא שלי הייתה אומרת –  'אישה צריכה להיות עצמאית! ובשביל זה יש לה את הכסף של בעלה'".

המחזה מזכיר במעט את המחזה של נוגה אשכנזי, "קיץ במריאנבד" שעלה לפני מספר שנים בתאטרון גשר שמבוסס על ספרו של שלום עליכם, "חיי קיט" ואף הוא מתאר בצורה קומית התכתבות מכתבית בין דמויות בעיירת המרפא מריאנבד. אך בניגוד ל"קיץ במריאנבד"  שעושה שימוש בדמויות רבות ולכן תוכן עלילתי רב חסר בו, ב"זאקופנה שלי" ישנן שלוש דמויות בלבד ובשל כך הטקסט מאוד קיים ודומיננטי.

מיקי קם וליא קניג. צילום: אור דנון
מיקי קם וליא קניג. צילום: אור דנון

המחזאית אורי אגוזי לקחה מסיפוריו של שלום עליכם, הוסיפה להם ורקחה מחזה שנון ומשעשע. יחד עם זאת, ניתן היה להוסיף ולמלא את הבמה בדמויות הגבריות שאינן נוכחות על הבמה אבל מכתבי הנשים ממוענים אליהם. ראוי לציין כי מושא מאווייהן של שלושת הנשים, מרדכי גלברד זוכה להיות מיוצג על הבמה בזכות בימויו העדין של רועי הורוביץ', אך במחזה דמותו אינה נוכחת ורק מדוברת בעקיפין.

הורוביץ הצליח להפיח חיים בטקסט באמצעות שימוש בסרט וידאו (אריק אביגדור) ובתנועתם (תומר יפרח) של הרקדנים שחף בוארון וויטל גיזלגיל שעוזרים להמחיש את האווירה הרומנטית והתפניות בעלילה. הוא בנה במה שמורכבת בשני קצותיה מגרמי מדרגות שהשתלבו עם חילופי התפאורה (אלכסנדרה נרדי) השונים ועשה שימוש מושכל בתאורה (זיו וולושין).

אך החלק העיקרי בהצגה הוא השחקנים ופה הליהוק פשוט מצוין. ארז רגב הנאה והשרמנטי כמרדכי גלברד בתפקיד קטן אך בעל נוכחות שגם הפליא בכישרון ווקאלי, שירן הוברמן כהילדה הצעירה והחיננית שכבשה את הצופים בחינה ובשירתה המופלאה, מיקי קם כפייגה פשוט נפלאה. מרגע עלייתה לבמה, מלוא תשומת לב הצופים עליה והיא כובשת את כולם עם הדיבור, הפאה המוזרה והבדיחות שיושבות עליה כל כך טוב. וכמובן ליא קניג כגולדי בתפקיד שתפור למידותיה ונראה שפשוט נכתב בשבילה.

 

ההומור הקליל והפיקנטי, ההמחזה המיוחדת, המשחק המצוין ומעל הכל שירתם הענוגה של שירן הוברמן וארז רגב לשיר "מרגריטקעלאך" ביידיש (בעל המנגינה של השיר הידוע "תחת לסלע") היו עבורי פרץ נוסטלגי מרגש והחזירו אותי לפרק זמן קצר לבית סבתי ז"ל.

 

מיקי קם. צילום: אור דנון
מיקי קם. צילום: אור דנון