אז אולי יהיה פה יותר טוב – IT'S ALL ABUT THE HEART

השוטרת אז – אולי יהיה פה יותר טוב , משטרת ישר אל הלב! אני מצדיעה לך. סורגת הלבבות.

תשעה חודשים הייתי חלק מהמחאה בבלפור, המחאה אמנם עוד לא הסתיימה, כמו שאומרים: It ain't over till the fat lady sings,אבל יש דברים שכבר אפשר לספר עליהם בפרספקטיבה לאחור. הראשון היה על איך בחרתי שלט והדרך שלי איתו. הפעם רוצה לספר על איך הלב שלי נפתח לרווחה ומאותו רגע לא הייתה דרך חזרה.

אחת ההחלטות שלי בהצטרפות למחאה היא שאני במוצאי שבת נוסעת ,גם עם זה לבד. ירצו להצטרף אלי, מעולה! לא יהיו מי שיצטרפו, אני נוסעת! ככה יצא, שמספר מכובד של שבועות, נכנסתי לרכב ועליתי לירושלים לבד. אני ירושלמית במקור, כך שההגעה לירושלים לא מרתיעה אותי, אני מכירה את הרחובות, את החניות, את מזג האוויר. נוסעת בתחושה של נסיעה הביתה.

כשמגיעים לבד יש הרבה זמן לתצפית ולמידה על מה מתרחש, מי מוביל,מי הגיע, מי לא הגיע, איפה שמו את המחסומים, האם הביאו את פרשים, איפה המכתזיות חונות, איך המפגינים מתנהגים, איפה קורה משהו, איפה יש אנרגיות מטורפות ואיפה מתחילה ההתססה, מאיפה יכולה לצאת צעדה ואיפה המשטרה מהדקת חגורה וזה רק על קצה המזלג. בתוך כל אילו אני מבחינה בתופעה בלפורית יחודית ,יש שיגידו, אהבה ממבט ראשון. שוטרת ליצנית שמחלקת מדבקת לב למפגינים. 

אז אולי מחלקת לב לרועי "הנאשם"

 

אני מסתכלת עליה מהצד, שבוע אחרי שבוע, רואה אותה עם חיוך תמידי, עוברת בין המפגינים והמפגינות ומחלקת לבבות על המצח. תוך כדי וכאילו בלי להתאמץ, הלב הזה על המצח הוא מפתח ללב הפנימי. א.נשים מתרגשים מהמפגש, חלק עומדים בתור ובשביל אחרים, זה המפגש הראשון שלהם.ן איתה. כל אחד.ת מקבל.ת מדבקת  לב אבל זו לא רק המדבקה, זו תשומת הלב והאפשרות לפתוח את הלב.

באחת הנסיעות הביתה אני חושבת לעצמי שחייבים איזונים לא יכול להיות שהיא תהיה ערב שלם בנתינה והמחשבה עולה בראשי.אני חוזרת הביתה ובמהלך השבוע אני סורגת לה לבבות צבעונים קטנים.

עולה לבלפור ומחפשת אותה, יודעת שלמרות שיש הרבה מפגינים היא תצוץ לי מאיפה שהוא, הופ היא הופיעה. היא מדביקה לי לב על המצח ואני אומרת לה שהבאתי גם לה מתנה. אני מגישה לה זר לבבות סרוגים. היא מתרגשת ושואלת אם זה בסדר לחלק אותם? אני עונה לה שברוררררר, הם שלה והיא יכולה לעשות בה כרצונה, כבוד בשבילי שהיא תבחר למי לתת לב סרוג. אנחנו נפרדות בחיבוק.

שבוע אחרי זה מגיעה עם זר לבבות סרוגים חדש וטרי, מחפשת את השוטרת ולא מוצאת, מופתעת מזה שלא מצאתי ושאני הולכת לחזור הביתה עם הזר… מספרת בדרך לרכב לשתי מפגינות על השוטרת והלבבות ועל זה שלא מצאתי אותה וכמו רגע מקסם ,שניה לפני הכניסה לחניה , היא נעמדת לפני. אני מושיטה לה את הזר ובצניעות ובשקט היא שואלת אם אני יודעת להכין עוד דברים (-:

דברים כמו מה?  אני שואלת… היא מצביעה על החולצה שלה. תג השם, שלט הזיהוי , דרגות… אני מחייכת ועונה שהבנתי אותה ויוצאת למשימה.

מסתכלת על התמונות שלה דרך הפייסבוק ומחליטה להכין לה תג שם רקום : "אז אולי יהיה טוב יותר" ותג "משטרת ישראל ה – לב" אני מגיעה בשבת ומחפשת אותה, מוצאת רק בסוף הערב, דוהרת על סוס העץ , סוס שהוא סיפור מדהים בפני עצמו. אני קוראת לה והיא יורדת.

היא מסתכלת ואומרת לי, יש בעיה. אני שואלת מה הבעיה? היא מסבירה לי זו לא משטרת ישראל ה -לב אלא משטרת ישר אל הלב . בום נופל לי האסימון , השוטרת אז- אולי היא גאון!  וככה מידי שבוע אני מציידת אותה בזרי לבבות חדשים ומתבוננת בה מהצד איך התור ללבבות מתארך, איך אף אחד לא מוכן לפספס. כשאני לא מוצאת אותה אני מתחילה להסתכל על המצח של המפגינים, כמו משחק חם- קר, כשיש הרבה, אני יודעת שמתקרבת אליה, כשאין אני מבינה שצריכה ללכת לצד שני.

לא משנה כמה מפגינים יש אני יודעת שברגע הנכון היא תעמד מולי עם החיוך והלב. 

אני פוגשת אותה בכל מוצש , אילו פגישות קצרות אך משמעותיות, כל פעם כמו מילוי אוויר ללב. ב 20.3 היא תופסת אותי :הילה יש לי מתנה בשבילך ומובילה אותי בין כל המפגינים לחניית אופני הלב שלה. היא שולפת שקית קטנה עם פתק: להילה באהבה. אני פותחת בעדינות ומבינה שקיבלתי העלאה בדרגה! בפנים יש אפון אדום כמו שלה. אני מתרגשת ומספרת לה שיום ההולדת שלי בשבת הבאה והיא הראשונה שנותנת לי מתנה. אני שלולית של התרגשות.

שבוע אחרי יש שילוב של הפגנה, פורים ויום הולדתי, אין מקום ראוי מאשר לחגוג יום הולדת עם האנשים הכי ערכיים, חבריי למחאה! חוגגת חגיגה משולשת את הזכות להפגין , את פורים ויום הולדת ואני לא מוצאת את "אז אולי". מוכנה כבר לנסיעה הביתה ולא מאמינה שלראשונה לא אמצא אותה , חושבת שאולי היא לא הגיעה, לא היו הרבה מפגינים באותה השבת. ואז רגע לפני, תופסת אותי אפרת, בואי היא סמויה!!!  על זה לא חשבתי. הגאון אז – אולי, עשתה לנו, הפוך על הפוך, התחפשה לשוטרת סמויה, באה עם הפאה והאפון על בגדים אזרחים ואודם אדום אדום. מאוהבת.

שבוע אחרון של המחאה לפני הבחירות , 55,000 איש מגיעים ואני מחפשת את אז אולי כדי לתת לה מתנה – תג משטרה חדש שהכנתי ולהחתים אותה על שלט המחאה שלי "אנחנו הנשים להן חיכינו". אין קול ואין עונה ,לא מוצאת. לא יודעת מתי תהיה ההזדמנות הבאה שלי ואני מחליטה שאני מוצאת אותה. הבת שלי אומרת לי איך נמצא אותה בכל ההמון הזה? אני אומרת לה פשוט מחליטים שמוצאים והיא תהיה… עוד לא סיימתי את המשפט… והיא מולנו.

תג הצטיינות מחאה

אז מפכ"לית בלפור שעשתה חיבור בין השוטרים למפגינים , זו שפתחה לכולם את הלב – מבחינתי כבר יותר טוב!