המחזה "מיוחדים במינם" הוא פרי עטם של זוג המחזאים אנושקה פאריס קרטר ובעלה, אנדי פאריס. השניים כתבו את המחזה לאור הכרות אישית עם הנושא – בתם אובחנה על הספקטרום האוטיסטי ב-2008. השניים ראיינו אנשים ששיתפו את סיפוריהם מחיי היום יום עם האוטיזם ובנו מחזה בו ארגו יחד את הסיפורים השונים לפסיפס סיפורים חווייתי שמנסה להמחיש את חייהם של המתמודדים עם אוטיזם ואת חיי בני משפחותיהם. בישראל עולה המחזה לראשונה בתאטרון הספרייה בתרגומו של דורון רכליס. המחזה לוקח את הצופים לעולמם של ארבע דמויות מרכזיות: מוס, דן, ג'ס וללי. מוס בגיל מאוד צעיר אובחן על הספקטרום והוא מוציא מילה אחת: "בהה", דן לעומת זאת שופע ידע, עובד ולומד אך סובל מבעיות חברתיות, גם ג'ס מאוד אינטליגנטית אך סובלת מבעיות חברתיות ואילו ללי אינה מתקשרת כלל. הדבר היחיד שמרגיע אותה הוא להכניס את הידיים לסיר אורז ולהעיף אותם באוויר וחוזר חלילה.
הצופים חווים בקשייהם של הוריו של מוס לתקשר אתו, לשמור עליו ובחששם להכניסו למוסד. גם אמה של ללי מתוסכלת ממצבה הקטטוני של בתה. היא נעזרת במטפלת איימי ובעזרתה שתיהן נחשפות לעולמה העשיר והמיוחד של ללי. ומאידך ישנם דן וג'ס שמתפקדים בחיי היום יום, מתקשרים, לומדים ומסוגלים להתנהל בעצמם. דן מתחיל מערכת יחסים עם שרה הטקסולוגית. ואילו ג'ס מתחילה מערכת יחסים עם אלכס שחקן הפוטבול. אלכס ושרה הם אנשים רגילים שאינם על הספקטרום ולמרות זאת נראה כי הם מקבלים זאת ונרקם קשר עדין ומרגש. אך עם הזמן הבעיות עולות על פני השטח ומערערות את הקשר ואת מצבם העדין של דן וג'סי. "אפילו עכשיו כשאנחנו מדברים, אני חושב מהי הנוסחה הנכונה לחישוב עלויות הסיכונים העתידיים לביטוח אלמנטרי" אומר דן לשרה. ואילו ג'ס אומרת לאלכס "..לא הבנתי שהכול קורה כל כך מהר. העור שלך… על העור שלי. זה הציף לי את המוח..". האם יצליחו לגשר על הפערים?
המחזה כתוב נהדר – הוא שילוב של סיפורים אמתיים עם קורטוב הומור. גמא פריד מפיח חיים בטקסט בקצביות וברגישות. המוזיקה (ניר שלו לוגסי) הולכת יד ביד עם הטקסט. התאורה (אמיר קסטרו) והתנועה (תות מולאור) מתוזמנים נפלא ועוזרים בהמחשת העובר על האוטיסטים המסנוורים מהאורות בחוץ ומהרעשים החזקים.
כמובן שההצגה מתבססת בעיקר על השחקנים ופה הליהוק היה מצוין. גל חזאז מרגשת כאמילי אימו של מוס, אפרת רז מרגשת ונוגעת ללב כג'ס האוטיסטית ואמינה כאיימי המטפלת, פז סייג' מצוינת כללי האוטיסטית שאינה מתקשרת ומשעשעת כשרה חברתו של דן. אורי קורינגין נהדר – מצד אחד מגלם את גבריאל, אביו של מוס. ומצד שני את דן החכם והביישן שמתקשה ליצור קשרים חברתיים. רן בן לולו נפלא. מצד אחד מגלם את מוס האוטיסט בצורה כה אמינה ומוחשית שלרגע ניתן לחשוב שמדובר באוטיסט אמיתי על הבמה ומצד שני כאלכס שחקן הפוטבול הכריזמתי. אצל שניהם רואים את השינוי בין דמותם הרגילה לדמותם המיוחדת .
מדובר בהצגה חשובה, מרגשת ומאידך משעשעת ומעוררת מחשבה. היא מצליחה לחדור עמוק לתוך נפשם של האוטיסטים ולהסביר את המתחולל בתוכם ובכך ולחבר את הצופים לעולמם. וכמו שאמרה שרה לדן במחזה: "..אני לא מבינה אותך! אבל דן, אני אוהבת אותך. אני אוהבת את הייחודיות של המוח שלך. את חוש ההומור שלך. את איך שאתה חושב. וגם… אתה דיי חתיך" – חומר למחשבה.