אלה היתה אישה צעירה ומושכת בת עשרים ושש. היא היתה מאותן הנשים המחייכות, שהחיים חייכו אליהן בחזרה. צחוקה המתגלגל סחף את כל מי שהיה לידה.
היה לה בן זוג כבר חמש שנים, עמית, שכבש את ליבה בסערת חושים. הוא היה הגבר הראשון והיחיד אליו התחייבה ואהבה. הוא גרם לה להרגיש אישה בכל רמ"ח אבריה. הוא עורר בה דברים, שאף אחד אחר לא הצליח לעשות לפניו.
ואז יום אחד, היא יצאה מהבית בכעס על עמית והחיים שלה נעצרו שם בעשרים ושמונה בפברואר.
במקום לחזור הביתה, לזרועותיו הפתוחות של עמית, אלה הגיעה לבית החולים לאחר תאונה קשה, אשר בעקבותיה פלג גופה התחתון שותק.
היא היתה נכה. נכה. כולם סביבה מתקדמים ובריאים והיא נהפכה לתלותית.
זה לא טלטל רק אותה, אלא את כל מי שהיה קרוב אליה.
אלה התוססת, הפכה להיות אישה הכלואה בתוך גופה ובתוך מרכז שיקום. שם היא ראתה איך יושבי הכיסאות , חיים את הפער בין החלומות שלהם לבין היומיום.
ככל שעברו הימים היא הרגישה איך עולמה שונה מעולמם של האנשים שהיו קרובים אליה מכל. כולל עמית ויהלי, חברתה הטובה ביותר. היא הרגישה שאף אחד לא באמת יכול להבין אותה ומה עובר עליה.
מתי שני העולמות האלו יפגשו ויהיו שוב לאחד? היא לא ידעה אם זה יקרה בכלל.
עמית לא הצליח לעמוד איתן מול תהפוכת הגורל ועזב את אלה. לבה נשבר לרסיסים. רסיסים, שהיא לא האמינה שתצליח אי פעם לאחות.
עמית בא ונד בחייה. ניסה לשוב אליה. אבל האם זה אפשרי?
במרכז השיקום היא פגשה באופיר, גבר ששותק לחלוטין בפלג גופו התחתון. עמית ואופיר קורצו מאותו החומר, כריזמה מהולה בחושניות. גברים שיודעים מה הם שווים ולא מכריזים על כך, בטחון עצמי שכזה, מה שגרם להם להיות מושכים עוד יותר. אבל אופיר הבין שאין לו מה לתת לאלה.
אלה מתרסקת שוב ושוב מול עמית ואופיר. שני גברים שמצליחים להציל ולהפיל אותה. האם אלה תחזור לעמית? האם היא תצליח להסתפק במה שיש לאופיר להציע?
עולמה של אלה מתהפך, היא הופכת מצעירה חופשיה ומשוחררת לאישה מוגבלת. האם אלה תבחר בחיים ותשקם את חייה למרות כל הקשיים?
מוזמנים לקרוא על כך בספרה של מיכל אדמוני.
במקרה של ספר זה, אני חייבת לשתף אתכם הקוראים, שכשבחרתי בספר זה לקריאה (במטרה לנקות את הראש מהמלחמה), מיכל אדמוני לא היתה בין החיים. לא ידעתי זאת באותו הרגע. לקראת סיום הספר, כשסיימתי לקרוא והנחתי את הספר על ברכי, נכנסתי לפייסבוק להתעדכן בענייני היום. לפתע תפס את עיני פוסט, בו כתוב שמיכל אדמוני, תושבת כפר עזה, נרצחה עם בנה, ב-7/10/23 הארור. צמרמורת והלם אחזו בי.
בעקבות כך, היתי חייבת להסתכל בפרופיל שלה וראיתי שמיכל כתבה: " אני רואה בספרים שלי שליחות. אני רוצה להאיר על העולם של אנשים עם מוגבלויות עם פנס ענק. ולא, לא דרך ספרי העצמה או ספרי עיון, אלא דרך ספר פרוזה / רומן. כן, יש חיים אחרי שהעולם מתהפך, אם רק בוחרים בכך."
מיכל היתה שליחה. באמצעות מילים היא נתנה משמעות, השראה והעצמה.
אדמוני סיפרה: "בגיל 41, בדצמבר 2007 עברתי הליך רפואי שהשאיר אותי נכה. שלושה שבועות "ביליתי" בבית החולים ולאחר מכן שהייתי חמישה חודשים בכוכב הלכת, שאין לא שום קשר לכדור הארץ, למרות שהוא נמצא באמצע רעננה – בית לוינשטיין. השארתי מאחורי בעל, ילד בן עשר וילדה בת ארבע וחצי, שבמשך חודשיים סירבה לרדת מידיו של דורון ולהתקרב אלי. זה עשה לי שמות בנפש. אחרי חודשיים, באחד הביקורים, היא התיישבה על המיטה שלי, רחוק ממני. הושטתי לה יד ולאט לאט היא התקרבה. ואז התחבקנו, וכל כך בכינו. מאז ועד עצם הרגע הזה, גלי היא יד ימיני לכל דבר ועניין. ולאורך השנים, גיא וגלי היו המעודדים הראשיים שלי, בכל התקדמות שהייתה לי".
היא עוד סיפרה, כי בין המסרים שהיא רצתה להעביר באמצעות הספר "שאנחנו צריכים לזכור שתמיד יש לנו אפשרות בחירה. אפשר לשבת ולבכות על מר גורלנו ולא לעשות חוץ מזה כלום, וכך להעביר את החיים. ואפשר, לבנות את עצמינו מחדש ולנצל את ההזדמנות הנוראית שניתנה לנו לבחור מי אנחנו רוצים להיות". זהו מסר שבעיני בימים אלו משמעותי עוד יותר ואשמח שאתם הקוראים תיקחו איתכם.
פוסט זה מוקדש לזכרה ולזכר בנה גיא.
תמונה שנלקחה מהרשת של מיכל ובנה
