רסיסים
אם היה ניתן להניח אותנו בקופסא, לבטח היה צריך לסמן על גבי הקופסא "זהירות שביר" ואף לעטוף אותנו בצמר גפן. אלא שאנחנו לא חיים בתוך קופסא, ובמירוץ החיים המטורף הזה שאנחנו חיים בו אנחנו נוטים לשכוח כי בסוף אנחנו בשר ודם, וכן … אנחנו שבריריים. ברגע אחד שמחה גדולה עלולה לפנות את מקומה לצער וכאב עמוק. תזכורת לכך התדפקה על דלתי לאחרונה. התדפקה ? רוצה לומר התפרצה. מי הזמין אותה בכלל ?
אני זוכרת את החשש לפתוח את תוצאות בדיקת הבטא אחרי החזרת העוברים האחרונה, חשש לשוב ולהתמודד עם אכזבה, עם כישלון, אבל מנגד מקוננת בי הציפייה האדירה, הכמיהה לבשורה והסקרנות הטבעית, ואלו מתגברות על החשש הפחדן. הציפייה לבשורה והכמיהה חזקות ואיתנות והחשש הפחדן לא יכול עליהן.
אז כל שנותר זה לנשום עמוק, לספור עד שלוש ו…
בטא חיובית !!!!! אני משפשפת את עיני, מסתכלת שוב והתוצאה לא השתנתה – בטא חיובית מהדהדת ! אני רוצה לצרוח משמחה באמצע הרחוב, אבל בפעם הקודמת שעשיתי זאת, אחרי שבוע צנחה פתאום הבטא, אז אתאפק, עוד יומיים, נעשה שוב בדיקה, נוודא שהבטא מכפילה את עצמה. עוברים יומיים הבטא יותר ממכפילה עצמה, ושוב אני עוצרת את עצמי, תוך שאני מרגיעה את הקול הפנימי שרוצה לצעוק החוצה את שמחת בית השאיבה, אז אני גוזרת על עצמי עוד שבועיים של המתנה עד לאולטראסאונד הראשון.
בין לבין נגיף הקורונה פולש לעולם ומגיע גם לתחומי ישראל, חיצי חרדה נורים מכל עבר, ואני ? אני רק מנסה להתחמק מהחיצים, מרגישה שאני חיה בסרט, סליחה גל גדות, אבל וונדרוומן קטנה לידי בתרגילי ההתחמקות מחיצי החרדה. כל שאני רוצה זה לשמור על נורמליות בתקופה של חוסר נורמליות, רוצה להיות רגועה כשיש כאלה בסביבה שהם לא רגועים, רוצה להיות אני.
יום הבדיקה המיוחל מגיע, אני מתייצבת נרגשת במרפאה כאילו הייתי ילדה קטנה שעתידה לקבל מתנה, אז הרגליים קצת רועדות, הפה יבש והדופק מואץ, ממש עוד רגע אדע אם יצרתי חיים.
תורי מגיע (לא זוכרת מתי כל כך ייחלתי ופחדתי מבדיקה בו זמנית), אני נכנסת לחדרו, חצי מהלכת – חצי מקפצת, מתיישבת על "כיסא הטיפולים", עוצמת עיני, מחכה להפתעה שתגיע עטופה בתמונת אולטאסאונד, ואז אני שומעת את צמד המילים "שק הריון" ומיד … "יש דופק", שמעתי נכון ? יש שק הריון ודופק ??
הוא מחייך אלי ואני אליו, "אני בהריון ?" "תסתכלי על המסך ותראי ש …" ברגע זה אני כבר במסיבה משלי, מסכן, אין לו מושג שמאמצי ההסברים שלו באותו הרגע לא יניבו פרי, משהו אחר הניב פרי ואני התחלתי בחגיגה, בראשי החלה מסיבת טראנס (ואני ממש אבל ממש לא חובבת הז'אנר). קצת קשה לעקוב אחרי הסבריו כשבאותו הרגע ממש אני קופצת, רוקדת, צוהלת, צועקת את שמחתי – אבל בשקט ביני לבין עצמי.
בין קפיצה לקפיצה כשהתודעה שבה אלי למספר רגעים אני שוב רואה שהוא עדיין מנסה להסביר לי … אופס.
לבקשתו אני חוזרת אחרי שבוע לבדיקת מעקב, תוצאותיה תקינות, להתראות בבדיקה הבאה.
ימים מקוללים, מי אמר "פעם שלישית גלידה" ? מהרגע שהחלה הבדיקה השלישית היה בה הכל חוץ ממתיקות; ואם כבר אז זה הרגיש כאילו הכל נוטף לי בין האצבעות.
שקט,
שתיקה, שתיקה רועמת, שתיקה צורמת, מי ידע שאפשר לספר הכל בלי לומר מילה. ככה בלי שיאמר מילה הבנתי. בשתיקה שלו הוא סיפר לי הכל. היה לו קשה כמעט כמו שלי היה קשה. הבנתי את מה שלא רציתי להבין, שמעתי דווקא את מה שלא נאמר. עמוק בפנים ניסיתי להשלים את מה שרציתי לשמוע: "תגיד את זה, תגיד את זה, תגיד את זה כבר, תגיד שיש דופק, נו ?? תגיד את זה כבר, אני מתחננת תגיד את זה כבר !" רוצה לאחוז בצווארון חולצתו ולחלץ מפיו את המילים. הוא לא שמע אותי, והמילים לא נאמרו. בשתיקתו נפרדתי מההריון שלי שכל כך רציתי.
אני כבר מרגישה את המחנק בגרוני. אני מנסה בכוח להחזיק את סכר הדמעות שלא יפרצו אותו עכשיו "לא כאן, לא עכשיו"; זה הרי לא המקום להקיץ מהחלום ולהתעורר לבלהות. עד שכבר אפשרתי לעצמי לחלום, עד שכבר דמיינתי את הבטן המתעגלת שתהיה לי; עד שכבר הרשיתי לעצמי ללטף אותה, לדבר אל מי שנמצא שם בפנים, לקוות שאולי חמימות ידיי מועברת בליטוף, שאולי קולי ישמע למרחק הפנימי…
אני מתארגנת מאחורי הוילון, אם אני מסיטה אותו מחכה לי המציאות, אני מסרבת להישיר אליה מבט. מי שואל אותי ? אז אני מסיטה את הוילון, מתיישבת מולו; והוא בדרכו הייחודית מנסה לוודא איתי בעדינות שאפשר לדבר על השלב הבא על "סיום ההריון"; אני מהנהנת לחיוב אבל שואלת: "האם זה סופי ?", מקווה שיענה לי: "לא", אבל הוא עונה "כן". זה לא היה לו קל לומר לי את זה. לי זה היה קשה עד בלתי אפשרי להבין שהבטן כבר לא תתעגל הפעם; שהלב נדם ושבפנים נפער חלל; כבר אין עוברים. כן, עוברים, הם היו שניים.
בעודו מסביר לי על האפשרויות העומדות בפני לסיום ההריון, אני מרגישה שהכאב סודק את שוברי הגלים בים הדמעות, וגלי הכאב מתנפצים באחת ואני … אני נשברת אל מולו.
ככה, חשופה מתמיד, אני מתפרקת לרסיסים בחדרו, בין ידיו, בחיבוקו.
כשנכנסתי אליו באותו היום הייתי בטרימסטר הראשון של ההריון שלי. כשגררתי עצמי אל מחוץ לחדרו נטולת כוחות אחזתי במרשם להפסקת הריון.
רק דקות בודדות הפרידו בין הרים של שמחה לתהומות של צער.
לברוח,
אני רוצה לברוח, לא כאישה הבורחת מבשורה. הבשורה כבר השיגה אותי, היא כבר פה. אני רוצה לברוח מהתמודדות עם הכאב העמוק, עם האובדן, עם ההפלה. אבל "במציאות קורונה" אין ממש לאן לברוח, וכל שנותר לי זה להתמודד איתה. ככה "פנים אל פנים", הכי הארד-קור שיש.
זה היה לילה ארור, לילה שרציתי שייגמר כבר, רק כדי לגלות שאחרי הלילה הארור יגיעו עוד כמה לילות ארורים. לילות בהם אני דומעת מתוך שינה, ומתעוררת אחריהם לבקרים שבהם אני דומעת אחרי השינה, ככה… דומעת בלי שליטה.
"תני לזה לצלול, לשקוע לאט, חזרי אל החוף, זמן לשחרר, לשכוח ודי"
(אמיר דדון)
אז אחרי שבוע של צלילה לתוך תהומות של צער וכאב, אחרי ימים של התמודדות עם האובדן, התמודדות עם הדופק שפעם בתוכי ונדם, הגיעה העת לשחרר.
למרות שלא באמת אפשר לתאר במילים את הרגע בו בטן מלאה מתחלפת בריקנות אימתנית, את הרגע שהתרגשות הופכת לצער משתק, אני צריכה להיפרד ולשחרר. איך ? בדרך כלל כשנפרדים נאמרות מילות תודה. זה מוזר, אבל יש לי על מה להודות, אותם שבועות של שמחה מזוקקת, אותה מסיבת טראנס פרטית ואישית עת נודע לי על ההריון, על שכבר הפלגתי במחשבות על הרגע שניפגש, שנרגיש, שאלטף, שאנשק, שאגונן … על שדמיינתי את הרגע שאהיה אמא.
בעצם הבריאה הוצפתי ברסיסי רגשות, ההריון זיקק עבורי את התחושות.
כעת אני צריכה להמשיך בדרכי.
הבשורה על האובדן סדקה את רגשותיי, ההתמודדות עם החלל שנפער בבטני הייתה כמעט לא אנושית. מנגד, הייתה זו הבשורה על עצם הבריאה ששלחה רסיסי אור בדרך ארוכה שנמשכת כבר קרוב לשנה.
ברשותכם, אפונים קטנים שלי, אני אקח איתי להמשך דרכי את אותם רסיסי אור ואפרד כעת מרסיסי הצער והכאב שבעצם אובדנכם.
בזכותכם, אני מבינה היום את המשמעות למילים:
"היכן שיש צל אפשר לאתר את האור"