ריקוד של לבנים/ פול בייטי
מאנגלית: ארז וולק
305 ע'
הוצאת עם עובד
..
כשהיה אדון טום טננברי קטן הוא רצה כושי משלו, אבל נאמר לו שכושים לא צומחים על העצים.
היום, במעמדו, הוא כבר יכול להרשות לעצמו כמה כושים שירצה והם רבים יותר מבני הבית וכך יכל להעניק גם לבנו הקטן כושי קטן משלו..
זעם ותסכול מול הגזענות נגד שחורים בארה"ב. מעולם לא קראתי ספר קשה כזה שהעביר ככה את תופעת הגזענות הזאת
..
גונאר קאופמן, נער שחור חנון ורגיל מסנטה מוניקה ואחיותיו לומדים בבית ספר מעורב רב תרבותי. גונאר אוהב מאוד לקרוא ספרות קלאסית ומשתלב טוב בבית הספר עם הלבנים וכל השאר.
כשאחותו של גונאר חוזרת פגועה מטיול כי נדמה לה שלא התייחסו אליה בגלל צבעה, מציעה אמם להעבירם לקייטנה של שחורים. בה יוכלו להשתלב בקלות. הם מסרבים בטענה ש- "הם לא כמונו" (ע' 57) ולמראה גבה המתקמר של אימם הבינו שצפוי להם שינוי..
ובאמת, ביום ראשון חיברו מטענית נגררת לוולבו, עזבו את סנטה מוניקה ויצאו אל הלא נודע.
בדרך שרה אימם שירים של ,הטמפטיישנס", להקה אפרו-אמריקאית ידועה, ובשעת לילה מאוחרת הגיעו לביתם החדש.
בבוקר גילו שעברו לשכונה של שחורים. "אמא, הפעם באמת פישלת! עברת דירה לשכונה!" (ע' 63)
וכך מתחילים חיים אחרים עבור גנואר ואחיותיו בהילסייד, השכונה הידועה לשמצה "להילסייד אין מדרונים מתונים שילדים מטפסים בהם על עצים ושומרי יערות חביבים מדי מנחים בהם סיורים להכרת החי והצומח בסופי שבוע" (ע' 67)
זוהי שכונה לשחורים, ללטיניים ולאסייתיים שבגלל אדירות החומה זוכים רק ל-15 דקות של אור שמש יקר בקיץ..
שפתו המלוטשת של גונאר נתקלת בצחוקים ובלגלוג של צעירי השכונה.
מתנכלים לו ולועגים ללבושו: "לך אתה והבגדי ג'מבלאיה שלך לרחוב קאדילק.." (ע' 63).
הם לומדים מהר מאוד שיעור ראשון בחכמת הרחוב: לעולם, בשום מקרה, אל תבכה בציבור – המצב רק יחמיר..
אחרי שבוע למעברם עוצרת מול ביתם ניידת קבלת פנים של המשטרה לברר מה השיוך הכנופייתי של גונאר ולהודיעו ששם נוקטים בשיטה ב"אכיפה משטרתית מונעת".
עם התיוג הזה מתחיל גונאר את חייו החדשים במקום. הוא לומד את השפה של השכונה, הוא משנה לבוש אך עדיין מתקשה להתאקלם. כתרופה לכך שולחת אותם האם לפארק לשחק עם הילדים האחרים בשכונה..
הם סופגים עלבונות ומכות והם לומדים בדרך הקשה שהמוסכמות שהיו מקובלות בסנטה מוניקה הן הפרות בלתי נסלחות של כללי הטקס בהילסייד.
בהילסייד לא מביטים לאחר בעיניים, זאת הסגת גבול שמצדיקה פעולת תגמול..
בהילסייד מתייחסים אל החברה כפי שהחברה מתייחסת אליהם. "זרים וחברים הם חשודים ואשמים עד שתוכח חפותם (ע' 77)
גונאר ואחיותיו משתלבים בשכונה.
גונאר מתרגל לכיתה בה כולם שחורים, מה שלא הורגל בו קודם. מעולם לא היה לפני כן בחדר מלא שחורים שאינם בני משפחתו.
והנה תיאור מרהיב של כניסה לכיתה: "השעה שתי דקות לתשע סימלה את כניסתם המפוארת של המגניבים והכוכבניות. בחליפות ובשמלות מעצבים ממשי, מאובזרים בצעיפים ארוכים, בכוכבי נוצה ובזהב פסעו לכיתה הסרסורים המתבגרים המורמים מעם והדיוות האדישות, מעשנים סיגרים דקים בלוויית פמליית מעריצים שנשאו למענם את הספרים..…." (ע' 90)
כדי להשתלב ולהיות מקובל, מחליט גונאר לחבר שיר לאחר שהוא מגלה שמשוררי ראפ מקובלים בשכונה והוא עושה זאת וכותב את שירו על חומת השכונה. השיר זוכה להצלחה ומביא לו כבוד..
כתיבת שירי מחאה וכישרון בקליעה לסל שהתגלה בו, מביאים את גונאר למקום חדש. הא נעשה פופולרי בשכונה ומתחבב מאוד על בכירי העבריינים עימם הוא משוטט ומתחבר עתה ומנגד נעשה מחוזר על ידי האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר.
גונאר מוציא ספר שירים, הופך למשורר מפורסם מאוד ומוכתר למשורר השכונות ונהיה מושיע התרבות האפרו-אמריקנית כולה, עם התנהגויות מוזרות ומזלזלות בציבור שממשיך להעריצו למרות ובגלל ההתנהגות המזלזלת שלו.
ללא הסתרות והתייפייפות, בשפה שנונה, פרועה ולא סולחת מביא פול בייטי סיפור קשה על החברה האפרו-אמריקאית עוד מימיה הראשונים, מההיסטוריה המשפחתית של גונאר מתחילתה של העבדות באמריקה.
חשוב לקרוא בין המילים כדי להבין את הזעם הגדול.
בניגוד לשפה המקובלת, הוא משתמש במילה "כושי" הידועה כשם גנאי, במקום ב"שחור".
ספר קשה, מטלטל, דוקר ומרתק.
אתם תצחקו ותדמעו ותכעסו.
לא לבעלי קיבה רגישה.
"אני יודע איך מרגישים בעולם שאתה לא יכול להגשים בו את החלומות שלך. גם אני הייתי מעדיף למות. למה הם לא עוזבים אותנו בשקט? הם דופקים לנו את החלום. הם דופקים לך את החלום" (ע' 262)
על המחבר:
זהו ספרו הראשון של פול בייטי, ספרו השני כבר יצא קודם "המשת"פ"