למה קשה לרדת מהאולימפוס (ומה הקשר לקיום הבטחות)?

יום הולדת הוא לא איזה אולימפוס שאני מרגישה עליו כמו אלה, ואז מתקשה לרדת ממנו אחרי כל הג'אז הזה. ממילא אני חוגגת כל החודש (ולכן אין צורך להתנצל על איחורים, ברכות וחיבוקים יתקבלו באהבה בכל זמן שיהיה לכם נוח). אז מה הקשר לאולימפוס? סבלנות.

מקיימת הבטחות #1

בשבילי, שנולדתי בתחילת השנה, יום הולדת הוא לכאורה הזדמנות נהדרת לסכם שנה ולסמן חלומות לשנה הבאה. אז למה לא בא לי? כי אני גרועה במסורות וטקסים, כי עוד לא החלטתי מה החלום הבא שלי, כי את הסיכומים וההבטחות שלי כתבתי בתחילת השנה העברית? הכל נכון ובייחוד האחרון.

אז במקום סיכומים ותוכניות, קבלו את הסיפור הראשון מתוך סדרת "מקיימת הבטחות" שכל אחד מהם יהיה קשור איכשהו להבטחות שהבטחתי לעצמי בראש השנה האחרון.

אחת ההבטחות היתה להוריד את כל שבעת הקילוגרמים המעצבנים שהתיישבו עלי ושאני מסרבת להתיידד איתם. יש לי עניין עם המשקל שלי. הוא והאולימפוס, שניהם בשבילי אותו הדבר: קל (יחסית) לעלות, הרבה יותר קשה לרדת.

לפני עשר שנים בדיוק החלטתי לקחת את עצמי בידיים, הלכתי לדיאטנית ששינתה לי את כל התפיסה לגבי מה מותר ומה אסור ובתוך פחות משנה השלתי מעלי 25 ק"ג. הו, זו היתה הרגשה נפלאה, ממש כמו לעמוד על פסגת האולימפוס! נשארתי בפסגה בערך שש שנים, ומאז, בשיטת הטיפוס הזוחל, הוספתי לעצמי עיגולים פה וריפודים שם, וכל מה שעבד בשבילי פעם לא עובד בשבילי יותר. פשוט לא מצליחה לרדת, וזה מזכיר לי את הפעם הראשונה בה הבנתי למה אומרים שכה קשה לרדת מהאולימפוס.

זה היה לפני שלושים ומשהו שנים, כשהייתי בת עשרים וקצת, בטיול של אחרי הצבא שכזכור בזכותו התאהבתי לנצח ביוון. מרב ואני הגענו בצהריים לליטוחורו, העיירה לרגלי ההר, והתחלנו לטפס. אני כבר לא זוכרת מה גרם לנו להתעכב, אבל עובדה שהחושך ירד עלינו עוד לפני שהגענו לבקתה בה היינו אמורות ללון. כשהגענו, עליזות אך מורעבות, עיני כל התרמילאים בחדר האוכל נישאו אלינו בתדהמה, קוסטס המארח הזמין אותנו למטבח כדי שנראה לו מה אנחנו רוצות לאכול ואנחנו הצבענו על כל הסירים שתכולתם מצאה חן בעינינו. התכוונו שישימו לנו בצלחות קצת מזה וקצת מזה, אבל אצל היוונים אין דבר כזה קצת, אז מכל סיר מילאו צלחת והניחו לפנינו על השולחן אוכל שהיה יכול להשביע את כל אנשי ליטוחורו. כשלא יכולנו להמשיך לאכול, זכינו למבט נוזף מקוסטס ותחת עיניו הבוחנות אכלנו עד שעוד רגע היינו מתפוצצות לו במרכז הבקתה. למחרת קמנו מוקדם, כמו כולם, והמשכנו לטפס אל מיטיקאס,   הפסגה הגבוהה ביותר מבין 52 הפסגות של ההר. בהשוואה להימלאיה שטיילנו בה בהמשך, זה לא היה גבוה במיוחד, רק 2918 מ', אבל כשההר מתנשא ממש מעל לים, התחושה למעלה היא שאין מקום גבוה ממנו בעולם כולו. גם כשעומדים למעלה וגם כשצופים אליו מלמטה, קל להבין מדוע היוונים הקדמונים האמינו שזהו משכן האלים.

1985. מרב ואני על מיטיקאס, הפסגה הגבוהה ביותר (2918 מ')
1985. מרב ואני על מיטיקאס, הפסגה הגבוהה ביותר (2918 מ')

אחרי שהצטלמנו במשורה (זוכרים את המצלמות עם הפילם?), פינינו את המקום הגבוה והצר למטיילים שבאו אחרינו ואז, שיכורות מאושר, עפנו על עצמנו והתחלנו לרדת. כבר בתחילת הירידה הבנו את גודל הקושי: לטפס על סלעים ודרדרת זה כלום לעומת לרדת בהם מבלי להחליק למטה. כשהגענו אל השביל בחתיכה אחת, האדרנלין געש בדם, הרגשנו כל יכולות ואת שאר הירידה עשינו בריצה. ביג מיסטייק, היוג'!!! השרירים התפוסים והמאובנים שלי, שכאבו בטירוף בימים הבאים, ההתעוררות באמצע הלילה כשאני בוכה מכאבים, הקושי ללכת, שלא לדבר על לרדת מדרגות, היו בשבילי אחד השיעורים החשובים בחיים. טיפסתי מאז על הרבה הרים וירדתי מכולם בשלום, ואפילו אל האולימפוס חזרתי כעבור שלושים שנה בדיוק, אולי כדי שתהיה לי הזדמנות ליישם שוב את השיעור החשוב שהעניק לי ההר המופלא הזה.

2015. מפצח הגרעינים.
2015. מפצח הגרעינים.

והנה ההוכחה שמה שנחשב לעבודה קשה בשביל האחד, הוא לא יותר מפיצוח גרעינים בשביל האחר. האיש שמפצח גרעינים הוא לוקאס, המדריך המקומי שליווה אותנו אל הפסגה ובחזרה. מרתוניסט, ביום ממוצע מסוגל לטפס על האולימפוס ולרדת ממנו פעמיים. ככה, בלי מאמץ. אני, שמדקלמת כבר למעלה משלושים שנה את "על הרים יש לטפס לאט, וללא התלהבות יתירה" מתוך זן ואמנות אחזקת האופנוע, הלכתי איתו במאסף, בקצב צב. הוא מפצח גרעינים, אני הולכת לאיטי. היה קטע, בחלק הלפני אחרון של הטיפוס, שכבר הרגשתי כמו הקוף ההוא ממלך האריות, זה שהולך לאט לאט עם המקל שלו, בעוד כל החיות ממתינות להצגת יורש העצר. תוך כדי העלייה, שיירת פרדות יורדת מולנו בשביל, והוא נעמד, מיישיר מבט למצלמה וממשיך לפצח גרעינים באדישות. חשבתי לעצמי שכשאני רואה טלוויזיה בבית, אני עובדת יותר קשה ממה שהוא עובד בעלייה הזאת. אבל אל תטעו, זה שעליתי בקצב צב, לא אומר ששפכתי לאגר. תראו איך אני מגיעה לבקתה, בסוף החלק הראשון של העלייה, ואיך אני נראית בסוף החלק הכי קשה, קצת לפני הפסגה.

refuge A

climbing

2015. עשינו זאת! עם חברותי המלכות על סקוליו, הפסגה השניה בגובהה (2912 מ').
2015. עשינו זאת! עם חברותי המלכות על סקוליו, הפסגה השניה בגובהה (2912 מ').

למען האמת ההיסטורית יצויין כאן שגם הפעם הגעתי לבקתה בחושך, אבל להגנתי אומר שזה קרה כי ירדתי לאט ובזהירות וככה הגעתי בחתיכה אחת ובלי שייתפסו לי השרירים.

אבל אנחנו בעניין של חלומות והגשמתם, והחלום הוא לרדת במשקל, אז מה עושים? הרגשתי בשלה לנסות משהו חדש ועשיתי את הבדיקה של My Bio, זו הבדיקה שבעקבותיה מקבלים המלצות תזונה וספורט בהתאם לגנטיקה. אז קיבלתי כמה תשובות שחלקן הפתיעו אותי וחלקן לא, אימצתי לעצמי הרגלים חדשים, אבל זה תהליך שלוקח זמן. בקצב הנוכחי, יעבור עוד זמן עד שאוכל להתגאות בקיום ההבטחה הזו, אבל אני מלאת אמונה שההתמדה והמשך שיפור ההרגלים יביאו אותי למידות הטובות ביותר שלי. רק לא לרדת מהר מדי, אני משננת לעצמי, רק לא לרדת מהר מדי.

אהבתן? עוד תוכן מרתק לכן ממתין אצלי באתר. מחכה לכן!