החיים שלי כנראה לא אמורים להיות משעממים…
זו המסקנה שאני מגיעה אליה מדי פעם, בשעות האופטימיות שלי.
להבדיל מהזמנים הקשים יותר של תחושת הבגידה העצומה
של הכאב וחוסר האמון , של ה"למה זה קרה לי???"
היום חויתי חויה חדשה,התנסות מיוחדת,
זומנתי לקרקס, סליחה, לתיאטרון, קראו לו "בית דין" -בפעם הראשונה.
שלא תבינו לא נכון, אני האחרונה שתזלזל בדיינים, בדין אמת וביושר , או שתכתוב על זה בלוג.
אבל הראשונה שתבחל בצביעות, במשחק ובשקרים.
הקרקס התחיל בשאלה תמימה…
"למה את פה?"
(למה באמת, כי חיפשתי בילוי מהנה ליום כ"כ יפה ומצאתי את בית הדין כמקום מתאים)
והמשיך בשעתים מתישות של הכפשות, העלבות,ושקרים
של צעקות של עורכי דין,ושל אקס עצבני במיוחד.
היה גם הרחקה מהאולם…כדי שבאמת יהיה אקשן.
ואני…
מתנתקת…
מסתכלת על החדר מהצד, משקיפה מלמעלה
ומחזיקה חזק חזק בזכרון החי של הילדים שלי והנשיקות שנתתי להם לפני פחות משעתיים בכניסה לגנים שלהם
אני עוצמת עיניים, מנסה למצמץ כדי שהדמעות שנמצאות בזוית העין לא תזלוגנה בחפשיות..
כשאני פותחת אותן שוב אני שמה לב שאחד הדיינים מסתכל אלי, יש יותר מקורטוב של רחמים בעיניים שלו.
לו הייתי יכולה הייתי צועקת אליו "אל תרחם עלי.."
לא זקוקה לרחמים- אני צריכה רק דין אמת.
אבל אמת ויושר היום עולים הרבה יותר מרחמים כנראה…
הדיון נמשך..ונמשך..
עורך הדין רוצה לחקור אותי..
הוא מדבר בשקט , לכאורה בעדינות.
אבל פורם תוך כדי כך את התפירה הגסה בה ניסיתי לאחות את הלב שלי בתקופה האחרונה.
זה כבר לא קרקס… זה דומה יותר לניתוח ללא הרדמה.
הלב מתכווץ ממש פיזית כשנוגעים בו בכזו ברוטאליות וגסות רוח ובלי מצמוץ אפילו.
אבל..
הוא עושה טעות טקטית אחת.
הוא מזכיר את הילדים שלי…
והבן שלי שהבוקר אמר לי "אמא,אני אוהב אותך הכי בעולם" מחייך אלי בראשי ואני נרגעת.
וההצגה משיכה,
השחקנים ממלאים את תפקידם בהצלחה,
גם הניצבים משתפים פעולה לא רע.
אם היה קהל, הוא היה יושב מרותק.
אם אני הייתי הקהל- הייתי מעריצה את הבמוי המושלם והליהוק המעולה.
בתור שחקנית ראשית…
הייתי שמחה לומר שאני לא מוכנה להשתתף בהצגה הזו.
אבל מי בכלל שאל אותי?!
מערכה א' הסתיימה…
הקהל התפזר למנוחה ולדיון ער בעלילה
השחקנית הראשית מעונינת להתפטר, אפשר???
