קוראי הבלוג הותיקים יודעים שכבר בגיל 3 ימים השארתי את גיל עם סבא והלכתי לאסיפת הורים בגן של הגדול-בינוני. יש כאלה שירימו גבה ויגידו:"איך אפשר להשאיר תינוקת בת 3 ימים?" אז זהו, שזה אפשרי. ולא רק שזה אפשרי, אלא זה גם רצוי. כי כיום כשהיא בת 10 חודשים אני קוצרת את הפירות של אותן "נטישות" שהתחילו בגיל 3 ימים והמשיכו בשאר החודשים שעברו מאז.
ת'כלס, החל מגיל אפס הכנתי אותה בין השאר לשלב חרדת הזרים ו/או חרדת הנטישה שאמור להגיע בסביבות גיל 9-10 חודשים.
כתבתי אז על כל אותן יציאות שעושות לי טוב, גורמות לי להתאוורר ולחזור בכוחות מחודשים לטיפול בגיל ובשני אחיה. אבל כתבתי גם שהמטרה השנייה של כל היציאות הללו היא לפתח את יכולת הסתגלנות של גיל לאנשים שהם לא אני (להלן:זרים) ולסיטואציות שבהן אני לא נמצאת (להלן: נטישה).
קשה להפריד בין שני השלבים האלו, מכיוון שאם נשאיר תינוק עם אדם כלשהו והוא יתחיל לבכות, לא ניתן באמת לזהות האם הוא בוכה כי הוא חושש מהאדם שהוא לא אנחנו או שהוא שבוכה כי הלכנו. כמובן שהבכי גם יכול לנבוע משתי הסיבות במקביל.
בתור תינוקת קטנה, כמו רוב התינוקות, גיל קיבלה הרבה "זמן אמא": השעות הרבות שהעברנו יחד בחופשת הלידה, ההנקה, עצם זה שנשאתי אותה עליי במנשא בד. לכן היה חשוב לי תוך כדי לפתח את יכולת הסתגלנות שלה על ידי יצירת סיטואציות הפוכות שבהן היא בלעדיי, מה שיצר באופן ישיר מצב שהיא היתה עם אנשים אחרים ונאלצה להסתגל אליהם – לפנים אחרות, קולות אחרים, ריחות אחרים, החזקות אחרות וכו'.
כך גיל הפכה לתינוקת סתגלנית. הולכת לכל אחד, מחייכת. גם אין לה בעיה שאלך – אצא מהחדר, אצא מהבית, למספר דקות, שעה, 3 שעות או יום שלם.
למה אין לה בעיה שאלך? חמש סיבות:
קודם כל, כי כאמור מגיל אפס זה היה עניין שבשגרה. מדי פעם הייתי יוצאת מהבית לבד/עם בעלי/עם האחים הגדולים. אין ספק שהעובדה שהתמדתי בכך מגיל צעיר יצרה אצלה הרגל חיובי.
שנית, כי ביומיום כשהיא היתה איתי היא קיבלה ממני כל כך הרבה ביטחון. באופן ההתנהלות שלי איתה, כשהחזקתי אותה בצורה בטוחה, כשדיברתי, שרתי, רקדתי איתה (ולא שכחתי לנשום).
שלישית, כי כשהעברתי אותה לאנשים אחרים, פשוט העברתי אותה. בלי מילות פרידה קורעות לב או תחושת רחמים על הילדה המסכנה שאמא נוטשת אותה והולכת לשיעור אירובי. גם באופן ההעברה נסכתי עליה תחושת ביטחון והוספתי כמובן גם חיוך. כאילו אני אומרת לה – "גם בעולם שבחוץ את בטוחה".
רביעית, לא קיפחתי אף אחד – סבתא, סבא, דודה, דוד, חברים, שכנים. כל מי שהרגשתי שיש לו את היכולות המינימליות לתפעול תינוקת ולו למספר דקות קיבל אותה בכל עת שעלה צורך מצידי.
וחמישית, כי היא הבינה שאמא תמיד חוזרת!
בואו נדבר רגע על הנקודה החמישית. נכון נראה לכם הגיוני שאמא תמיד חוזרת? אז זהו, שלתינוק זה ממש לא דבר שמובן מאליו.
במהלך השנתיים הראשונות בחייו של התינוק מתפתח אצלו מושג "קביעות האובייקט" (מושג אותו תבע הפסיכולוג ההתפתחותי פיאז'ה כחלק מתאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית שלו) – ההבנה שאם עכשיו אני לא רואה איזשהו חפץ (כדור, מוצץ, בקבוק, אמא וכו'), זה לא אומר בהכרח שהוא התפוגג מהעולם, אלא הוא פשוט נמצא במקום אחר. הבנה זו מתחילה להתבסס בסביבות גיל 8-9 חודשים וככל שתתחזק במוחו של התינוק סביר להניח שהוא יסבול פחות מחרדת זרים/נטישה. זאת מכיוון שכאמור, אמא/אבא הם גם אובייקטים בעולמו של התינוק.
תחשבו על זה, אם גיל לא היתה מבינה שכאשר אני הולכת אני גם חוזרת, היה לה הרבה יותר קשה, ולא חשוב עד כמה היא נחשפה לאנשים שהם אינם אני. אבל ברגע שהיא מבינה את זה, השמיים הם הגבול. הכל בסדר – אמא הלכה ואמא גם תחזור.
דרך אגב, לצורך העניין אני גם לא חייבת לצאת מהבית, אני יכולה לשחק איתה משחקי "קוקו" פשוטים – עם כפות הידיים שלי, עם חיתול בד עליי או עליה, כשאני מתחבאה מאחורי קיר או שולחן ועוד. ממש כיד הדמיון החופשית, כל "קוקו" יתקבל בברכה כל עוד היא חווה מצב שבו אמא "נעלמת" ואז חוזרת.
חרדת זרים/נטישה יכולה גם להעיד על ההתפתחות הקוגנטיבית של התינוק מתוקף העובדה שהתינוק מתחיל להבחין ולהבדיל בין הדמויות המוכרות לו שסובבות אותו ביומיום לבין שאר העולם. לכן, חשוב לי לשים לב לכך שגיל אכן מבחינה ומבדילה ביני, בעלי, האחים שלה, המשפחה הקרובה, לבין שאר הדמויות שהיא פוגשת במהלך חייה, מוכרות יותר כמו הגננת, השכנה, חברה או מוכרות פחות כמו המוכר בחנות, רוקח או סתם אישה שחייכה אליה ברחוב.
למשל, היא שמחה מאד לראות את הגננת שלה ואפילו משמיעה קולות של חוסר שביעות רצון כשהיא מתעכבת מעט להרים אותה על הידיים, אבל כשאני מגיעה בסוף היום לאסוף אותה היא ישר מזהה אותי, צוהלת ומתחילה לזחול לעברי ולפלס דרכה בין כל התינוקות. כשהיא נתקלת במישהו זר, למשל מוכר בחנות, שמחייך אליה, היא תסתכל עליו לרגע, כאילו בוחנת לשניה או שתיים ורק אז תחייך. יש הבחנה שמעידה על התפתחות קוגניטיבית בריאה, אבל – אין חרדה.
כמו הרבה היבטים אחרים עליהם כתבתי בעבר (התפתחות מוטורית, שינה, גזים ועוד), אני יודעת שגם חרדת הזרים/נטישה תלויה ברובה בי ובאופן ההתנהלות שלי.
בנתיים הצלחתי למנוע את החרדה ולהוסיף עוד נדבך ליכולת הסתגלנית של גיל.
אבל, אני ממשיכה כל הזמן להיות עם היד על הדופק וכל הזמן משדרת לה שאמנם אין כמו אמא, אבל גם אצל אחרים יכול להיות די נחמד…
יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?
אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700 או בדף העיסקי שלי
הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים