צילום: נירה פרי

בצהרי שישי קסומים, צפיתי באולם מופת, ראשון לציון, בקונצרט "ירושלים פינת וינה" של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון,

חוויתי חגיגה מוזיקלית יוצאת דופן, מלאת רגש, עוצמה ויופי.

על הקונצרט

נתן  דטנר, צילום: נירה פרי

מהרגע הראשון נישאתי למסע מרגש בין ירושלים לוינה, בין זיכרונות ילדות לבין יצירות מופת קלאסיות.

אורית וולף המבריקה, בעיבודים מקוריים ונוגעים ללב, שילבה את שיריו האהובים של יוסי בנאי עם יצירות של באך, בטהובן, שופן וגרשווין, ונתנה לכל צליל חיים חדשים.
לצידה, נתן דטנר, בקולו החם ובכישרונו הרב-תחומי, הקסים את הקהל עם קטעי קישור וביצועים שהיו גדושים בהומור, חמלה וגעגועים.

אורית וולף צילום: חיים קמחי

בין הרגעים המרגשים, נשמעה השורה "אני וסימון ומואיז הקטן, היינו הולכים יד ביד בעולם" – והחזירה את כולנו אל סמטאות ילדות נשכחות.
בשיר "את הלילה שלך מרגיעים", נשפכה אווירה רכה, כמעט לוחשת, כמו הבטחה סודית בליל ירח.
"מרגו, מרגו, יפה כל כך" נישא באוויר כמו מחווה עדינה ליופי החולף, ואילו ב"שיכור ולא מיין" דטנר התמסר לכל מילה, כשכולנו הרגשנו לרגע שאנחנו "נופלים וקמים, כמו גדולים".
ב"אהבה בת עשרים" נזכרנו בכאבים המתוקים של אהבות ראשונות…
כשנגמר המופע, נותרתי עם לב מלא שמחה, נוסטלגיה והשראה – חוויה מושלמת לפתוח איתה את סוף השבוע.

סיכום

המופע המוזיקאלי "ירושלים פינת וינה" היה חוויה אמנותית מרגשת שחיברה בין מילים לנשמה ובין מנגינות ללבבות.
אורית וולף ונתן דטנר הצליחו להחיות את שיריו של יוסי בנאי בעיבודים מפתיעים, מרגשים ומלאי עומק.
כל צליל, כל סיפור, כל חיוך של דטנר וכל מגע פסנתר של וולף – רקמו חוויה שאין דומה לה, מלאת געגועים מתוקים, חיוכים והתרגשות.

הרגשתי כמי שמשוטטת בתערוכה של תמונות צבעוניות  שנטוות על ידי מילים וצלילים.

זו הייתה הזדמנות לעצור לרגע את השגרה והטירוף שבו אנו נמצאים , להיסחף בתוך עולם של זיכרונות וחלומות, ולהיזכר בכוח העצום של המוזיקה לחבר בין עולמות, בין דורות ובין לבבות.