צדק תרדוף – ביקורת על ההצגה "רודף העפיפונים" (תאטרון גשר)/מיכל ליבר-רונן

"זה היה מזמן, אבל למדתי שטועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו. כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו…" אומרת דמותו של הגיבור הראשי בהצגה "רודף העפיפונים” בתאטרון גשר. ואכן פצעי העבר שחוצבים בתוך הנפש המעונה ולא נותנים לה מנוחה, הם הסוגיה המרכזית שעולה בהצגה אך ניתן גם לחשוב עליהם באופן כללי. גם אם מנסים להימלט ולברוח, הצדק נוטה להשיגנו ולעמת אותנו מול פשעינו. הרצון לחזור אחורה בזמן ולתקן את הטעויות אינו אפשרי ולכן השאלה המרכזית שעולה היא האם נצליח לכפר על עוונותינו ולחיות בשלום עם המצפון המיוסר.
הספר "רודף העפיפונים" הוא ספרו הראשון והמצליח של הסופר האפגני חאלד חוסייני. בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט שהיה עיבוד מוצלח לספר וב-2009 עובד הספר למחזה שכתב מתיו ספנגלר והוא מועלה לראשונה בישראל על במות תאטרון "גשר". המחזה לוקח אותנו לשנות השבעים, לעיר קאבול שבאפגניסן. אנו מתוודעים לקשר בין שני הילדים, אמיר הפאשטוני וחסן האזראי.. אמיר גדל בבית גדול ונאה, אביו איש עסקים מכובד ואילו חסן הוא בנו של משרתו והם מקיימים קשר חברי. הקשר נשמר עד אירוע קשה שמשנה את עולמם לתמיד. מאז אמיר עבר לאמריקה, למד והתפרנס מכתיבתו ושיחת טלפון מעברו עוררה את כל הייסורים שהדחיק. הוא חוזר לעיר ילדותו, מתעמת עם עברו ועל הדרך אנו למדים על סוד נוסף שמערער את כל מה שהאמין וחשב.

צילום: ישעיה פיינברג
צילום: ישעיה פיינברג

הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת וכששמעתי שתאטרון גשר מבצע לו עיבוד בימתי, תהיתי האם יצלח במשימה. הספר ארוך יחסית (336 עמודים), עמוס פרטים ודמויות וחששתי כי הביצוע ילקה בחסר לעומת המקור וישמיט חלקים רלוונטיים בהתפתחות העלילה. אך כגודל הציפיות, גודל התשואות – תאטרון גשר במיטבו. הסיפור קרם עור וגידים בעקבות עבודת התרגום הטובה של עינת ברנובסקי שהנגישה את השפה לצופים ועבודת הבימוי הקפדנית והאמנותית של נועם שמואל. שמואל בנה את המחזה משתי מערכות – סיפור ילדותו של אמיר עד פרידתו מחסאן והשנייה בציון ההרעה במצב בפקיסטן, המעבר לאמריקה וחייו של אמיר כבוגר. שמואל הקפיד על מעבר חלק בין סצנה לסצנה ומתקופה לתקופה ושם דגש על הפרטים הקטנים. השימוש המושכל בתפאורה מינימליסטית (ניב מנור) שבחלקה כללה את השחקנים, תאורה מתוזמנת (אלכנסדר סיקירין) מוזיקה קצבית (פליקס שפושניק) שתואמת את המעבר בין התקופות השונות שעלו בעלילה ותנועה דינאמית (עמית זמיר)  תרמו לקצב אחיד, מהיר, דינאמי ותוסס של ההצגה. בלטו במיוחד סצנות הכדורגל והעפת העפיפונים שהוצגו בסלואו מואשן, בדומה לסרט קולנוע והיו מרהיבות ביופיין ובחזותן. ויש לציין את רעשי הפיכת ההמבורגר והנסיעה באוטו שתרמו לתחושה אותנטית. למרות שמדובר בהצגה בת שעתיים (עם פסקה בין מערכה למערכה), לא הייתה תחושת לאות, כי אם סקרנות והתרגשות לנוכח העלילה הדינאמית.

צילום: ישעיה פיינברג

כמובן שהחלק העיקרי הוא המשחק והבמאי שמואל היטיב לבחור באנסמבל שחקנים מוכשרים. בלטו במיוחד: אבי אזולאי הפליא בתפקידו כאמיר המבוגר. הוא הצליח להפגין משחק משובח, רהוט וכריזמתי; הלל קפון מרגש כחסן וכבנו של חסן, פיראס נאסר בתפקיד עאסיף המרושע בעוד תפקיד של הנבל, כהמשך לתפקידו בעונה השנייה של "פאודה" היה משכנע מאוד; כרמל קנדל כאשתו של אמיר הציגה אישה עדינה ומסורה; דורון תבורי שתפקידו כבאבא נראה כתפור למידותיו, ואלכסנדר סנדרוביץ שגילם את עלי הצולע ואת גנרל טהארי, ריגש מאוד בתפקידו ואף תרם לאנקדוטה הומוריסטית.

מדובר בעיבוד מרשים וקצבי לספר המרתק. וכמו שאמר אמיר בסוף ההצגה "כשאביב מגיע הוא ממיס את השלג, פתית אחר פתית" ואכן מצאתי את עצמי נמסה לנוכח פרץ הרגשות העז שהועבר בהצגה.

צילום: ישעיה פיינברג