הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת וכששמעתי שתאטרון גשר מבצע לו עיבוד בימתי, תהיתי האם יצלח במשימה. הספר ארוך יחסית (336 עמודים), עמוס פרטים ודמויות וחששתי כי הביצוע ילקה בחסר לעומת המקור וישמיט חלקים רלוונטיים בהתפתחות העלילה. אך כגודל הציפיות, גודל התשואות – תאטרון גשר במיטבו. הסיפור קרם עור וגידים בעקבות עבודת התרגום הטובה של עינת ברנובסקי שהנגישה את השפה לצופים ועבודת הבימוי הקפדנית והאמנותית של נועם שמואל. שמואל בנה את המחזה משתי מערכות – סיפור ילדותו של אמיר עד פרידתו מחסאן והשנייה בציון ההרעה במצב בפקיסטן, המעבר לאמריקה וחייו של אמיר כבוגר. שמואל הקפיד על מעבר חלק בין סצנה לסצנה ומתקופה לתקופה ושם דגש על הפרטים הקטנים. השימוש המושכל בתפאורה מינימליסטית (ניב מנור) שבחלקה כללה את השחקנים, תאורה מתוזמנת (אלכנסדר סיקירין) מוזיקה קצבית (פליקס שפושניק) שתואמת את המעבר בין התקופות השונות שעלו בעלילה ותנועה דינאמית (עמית זמיר) תרמו לקצב אחיד, מהיר, דינאמי ותוסס של ההצגה. בלטו במיוחד סצנות הכדורגל והעפת העפיפונים שהוצגו בסלואו מואשן, בדומה לסרט קולנוע והיו מרהיבות ביופיין ובחזותן. ויש לציין את רעשי הפיכת ההמבורגר והנסיעה באוטו שתרמו לתחושה אותנטית. למרות שמדובר בהצגה בת שעתיים (עם פסקה בין מערכה למערכה), לא הייתה תחושת לאות, כי אם סקרנות והתרגשות לנוכח העלילה הדינאמית.
כמובן שהחלק העיקרי הוא המשחק והבמאי שמואל היטיב לבחור באנסמבל שחקנים מוכשרים. בלטו במיוחד: אבי אזולאי הפליא בתפקידו כאמיר המבוגר. הוא הצליח להפגין משחק משובח, רהוט וכריזמתי; הלל קפון מרגש כחסן וכבנו של חסן, פיראס נאסר בתפקיד עאסיף המרושע בעוד תפקיד של הנבל, כהמשך לתפקידו בעונה השנייה של "פאודה" היה משכנע מאוד; כרמל קנדל כאשתו של אמיר הציגה אישה עדינה ומסורה; דורון תבורי שתפקידו כבאבא נראה כתפור למידותיו, ואלכסנדר סנדרוביץ שגילם את עלי הצולע ואת גנרל טהארי, ריגש מאוד בתפקידו ואף תרם לאנקדוטה הומוריסטית.
מדובר בעיבוד מרשים וקצבי לספר המרתק. וכמו שאמר אמיר בסוף ההצגה "כשאביב מגיע הוא ממיס את השלג, פתית אחר פתית" ואכן מצאתי את עצמי נמסה לנוכח פרץ הרגשות העז שהועבר בהצגה.
