הבכורה שלי בת השבע פלוס אמרה היום לתומה בשולחן השבת "פעם כשהיה לנו אבא אז הוא היה .."אני מודה שאני לא ממש זוכרת מה הוא היה , כי ברגע ששמעתי את הצירוף "היה לנו אבא" בלשון עבר, הפסקתי להקשיב.
כששואלים אותי "ומה שלום הילדים? איך הם מעכלים?" אני אף פעם לא יודעת מה לענות. על פניו- החיים של הילדים ממשיכים כרגיל, ככה הייתי מעדיפה לחשוב, הם בבית שלהם, עם המשחקים, הספרים, הקלטות ודיסקים. הם לא עברו גן או שינו חברה. בס"ה אבא לא בבית, והם רואים אותו פעם בשבוע וישנים אצלו אחת לשבועיים.
בסך הכל?!
אני מנסה להתבונן על הילדים שלי מהצד, כשהם משחקים ביניהם, כשהם מדברים על ענינים שברומו של עולם בגיל התמים הזה. ומצליחה לשמוע קטעי שיחות: אבא אמר לנו ש… כשנסע לאבא נגיד לו ש… הוא יביא לנו…
הייתי רוצה לומר הם מסתדרים מצוין בלעדיו אבל אני יודעת שזה ממש לא מדויק. אם בשבילי רעדה האדמה והייתי צריכה זמן כדי להתייצב מחדש, מה אפשר לחשוב על ילדים שהחיים שלהם רק התחילו לקבל משמעות ולהסתדר בתבניות משפחתיות מוכרות ושגרתיות,ואז בלי שום הודעה מוקדמת, הכל מתערער והם צריכים לבנות תבניות חדשות, שכלולים בהם הסדרי ראיה, חגים בעייתיים וחצי חצי…
כשאני מקבלת את פני הילדים שלי חזרה, אחרי שבת אצל אבא שלהם, הם תמיד חוזרים עם פנים "מעוננות" …סוג של עצב שפוגע לי ישר בלב. הקטן תמיד שואל את אבא "אולי אתה נשאר?" הגדולה כבר לא שואלת. הייתי נהנית לחשוב שרע להם אצל אבא שלהם, שקשה להם בלעדי.אבל, נראה לי שזה לא שטחי עד כדי כך. הפרצופים החמוצים על הפנים המתוקות ביותר בעולם כולו הם פשוט על זה שמשהו לא מסתדר להם, זה לא הגיוני שאבא ואמא פעם גרו ביחד באותו בית, ופתאום כבר לא. זה לא מסתדר כי הם רוצים גם את אבא וגם את אמא…וזו זכותם בתור ילדים לרצות את זה.
אני לא עוצמת עיניים…מבחינה בקשיחות מסוימת אצל הגדולה שלא היתה מוכרת לי קודם לכן , רואה את בן השלוש נדבק אלי כמו מנסה לקבל ממני את כל האהבה שבעולם, כדי להיות בטוח שאני נשארת ולא עוזבת.
פעם כשהיה לנו אבא- יכולתי להתנחם ולומר שילדים הם בס"ה ילדים והבת שלי פשוט גדלה ומגלה עצמאות
כשהיה לנו אבא- יכולתי לטעון שהבן שלי הוא פשוט טיפוס יותר רגיש ומלא אהבה.
אז בעצם, זה לא "היה לנו אבא" זו אמירה ברורה של "יש לנו אבא…והוא משפיע לנו על החיים הרבה יותר ממה שאת היית רוצה לחשוב"
אין מה לעשות, הם יצטרכו להתבגר מהר יותר מאחרים. להבין שלפעמים לא מקבלים את החיים כמו שהיינו רוצים.
האגדות שאספר להם יהיו מהסוג שיסתיים ב"הם חיו באושר ובעושר ונפרדו בידידות מופלאה" (זו הפנטזיה שלי, כיום…)
וכשהבת שלי תגדל, ותמשיך לספר על "פעם שהיה לנו אבא" אני מקוה שזה יהיה מתוך נימת השלמה עם נוסטלגיה מבורכת,ושגם אמא שלה תוכל לשמוע את זה מתוך השלמה ובלי דקירות חדות של יסורי מצפון.
