פנגיאה
מאת גילה ג. שחר
הוצאת כרמל
200 עמודים
זה לא סוד שאני , וכמוני גם רבים אחרים , אוהבים מאד סאגות משפחתיות המתארות השתלשלות קורותיהם של דורות בני משפחה אחת.
מהמאה התשע עשרה ועד המאה העשרים מתוארים חייהם של בני משפחה יהודית אחת באירופה, על ענפיה ונצריה.
תמונה אחר תמונה אנו מתוודעים לאבות המשפחה, ולצאצאיהם דרך אירועים היסטוריים כמו 2 מלחמות העולם.
גילה ג. שחר היא ביבליותרפיסטית ומרצה לקולנוע עתירת נסיון מקצועי. ספר זה, "פנגיאה" הוא ספר הפרוזה הראשון שלה לאחר מס' ספרי עיון שכתבה בנושאי כתיבה וקולנוע.
כאן היא עוקבת אחרי משפחתה שלה ומציגה , כיאה לאשת קולנוע, מראות מרגשים וסוחפים, של אבותיה .בהתייחסות דוקומנטרית המסתמכת על ספרים, מסמכים, תמונות, עדויות היסטוריות היא שוזרת סיפור מטלטל של משפחה אחת מיני רבות.
תהפוכות רבות עוברות על בני המשפחה, ולדעתי מכאן גם נובע שם הספר.
השם נגזר מן המילה פנגיאה, ( מיוונית– "כל האדמות"), זהו השם המיוחס לייבשת-על שהתקיימה על פני כדור הארץ.. יבשת-העל נוצרה לפני כ-335 מיליון שנים והחלה להתפרק לצורת היבשות בימינו לאחר כ-160 מיליון שנה
גם מרקוס, הגיבור המרכזי בספר, מספר לילדיו איך העולם השלם והמושלם מתרסק לגמרי.
"פעם אחת, ילדים, לפני מאתיים מיליון שנים, הייתה בעולם רק יבשת
אחת, פנגיאה קראו לה. הים הגדול הקיף אותה, שרשראות של הרים התפתלו בתוכה. מעיינות צוננים פיכו בה, וציפורים צייצו ושרו מהקצה האחד שלה עד לקצה השני שלה. טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאום, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה. גושים גדולים נשרו ממנה, נסחפו בזרמי המים החזקים, התרחקו ממנה מאוד, ושכחו שהיו פעם חלק ממנה."
והוא כאילו רואה את הנולד. כאשר בנו הבכור מבקש ללכת ללמוד רפואה באוניברסיטה המכובדת של קרקוב, בה למד גם אביו, מתברר כי השנאה כבר החלה לחלחל וחוקי הנומרוס קלאוזוס מיושמים במלואם. אביו מנסה לבטל את רוע הגזירה ונפגש באוניברסיטה עם אחד מהפרופסורים שאצלם למד בעבר :
"במיתולוגיה היוונית, פרופסור סמק דיבר לאט, אתה מבין גינסברג, אנחנו כמו דדלוס, נתנו לכם כנפיים, ואתם כמו איקרוס נסקתם גבוה מדי, אבל השמש לא סלחנית. גינסברג. מרקוס החויר, יסלח לי כבודו, אמר כמעט בלחש, מנסה להבקיע את הצל שהשחיר את עיניו הכחולות והבהירות של הפרופסור, אבל מי זה אתם? אל תיתמם גינסברג. אין משרה רמה שלא הגעתם אליה, אתם מטפסים למעלה במהירות, לא רק פה אלא בכל מקום.כל בעולם שלכם. הא? אפילו אלהים שבשמיים הוא שלכם. הא? אתם לא נזהרים, ואני שב ואומר, גינסברג, השמש לא סלחנית, התקרבתם אליה מהר מדי, ועוד מעט היא תשרוף אתכם, תמיס לכם את הכנפיים, ופוף – לא תהיו יותר, תתאדו, תיעלמו מפה, ורק הסיפור עליכם יישאר אחריכם"
סיפור המשפחה מדלג מונציה לפראג. לקרקוב ולנובי-טארג, לפרוג'יה ומונטה קאסיני וגם לפלאשוב, למאוטהאוזן ,ברגן בלזן וגם לישראל (פלשתינה). בכל מקום משאירים בני המשפחה את אהבותיהם, חבריהם וקרוביהם
"תניח לו ולך קדימה, גינסברג. מרקוס הישיר אליו מבט. כדאי שתתקדם,
גינסברג, וכדאי גם שתוריד את הז‘קט היפה שלך ותזרוק אותו לשם.
מרקוס השתהה ואחר כך ציית, הסיר את ז‘קט הטוויד החום אפור שלו,
והשליך אותו אל המקום שסימן לו ויסמן בידו. החיוך של ויסמן התרחב. אתה מבין, גינסברג, חם היום. הז‘קט יפה מאוד, אבל גם הכותונת הלבנה שלך לא רעה בכלל והיא תספיק. קדימה, גינסברג, תצטרף אל האחרים. מרקוס הפנה את מבטו אל שלאכט שנותר שרוע על הדשא כשעיניו נעוצות בשמים. ויסמן הציץ בעצבנות בשעון שעל פרק ידו השמאלית. קדימה, הזמן אוזל, גינסברג.
עזוב אותו, אנחנו כבר נטפל בו.
האצטדיון התרוקן ונדם. מרחוק נשמע רק הד קולן המשקשק של רכבות המשא העמוסות שדהרו בזו אחר זו אל יעד לא־ידוע."
דוקא עכשו, כשמזכירים את התקופה הקשה כל כך , במסגרת יום השואה הבינלאומי החל היום, אנו רואים עולם שלם שנבנה והתפרק . אמת היסטורית. מה שהופך את הסיפור למצמרר במיוחד.
ספר חשוב ,מעניין וכתוב בחמלה ואהבה.
התרשמתי ממנו עמוקות. ממליצה !
