על הבמה המינימליסטית, שבה קירות מסתובבים, נכתבים ונמחקים קורות חיים. בין הקירות הללו, הניידים, מתרחשים חיים שלמים עלובים ושבורים, לבני אדם שמנסים לשרוד את חייהם באמצעות פנטזיות חלומיות. החלומות מתנפצים ונרקמים שוב, כי מסתבר שכדי לשרוד את החיים, חייבים לקוות.
המחזה שכתב וביים דניאל זהבי, שגם משחק בתפקיד הראשי, מוגדר על ידו כ"הצגה לילדים שהיא למבוגרים". מתוך עיני הילד הרגיש, נצפים חיים שלמים בצילה של אם חד הורית שיולדת תאומות. המשפחה הזו שלו, גרה בשכירות ב…חדר מדרגות. העוני והחסר ואיתו מלחמת ההישרדות של האם וילדיה, מכונים ע"י האם כ"ארמון" שבו היא מכהנת כאשת החצר. המלך הוא בעל הבניין, שרק לו מותר להתעלל או להתחשב. הילד משמש בתפקיד המספר, המייצר פאוזות בין תקופת חיים אחת לאחרת. המחזה נוגע בכל תחלואי החברה והכלכלה (לעיתים קצת יותר מידי), מצוקת הנדל"ן, יחסי עובד/מעביד, זנות, הטרדה, ניכור חברתי, בצע, ועוד. כל אלו שזורים בתוך ארוע טראומטי שעובר על השכונה: ההדברה! על פי המחזה, העולם מתחלק לשניים: לפני ההדברה ואחרי ההדברה. ובהדברה, מציל הילד חולדה, שלה הוא קורא "עטלף בלי כנפיים" ומטפל בה כמו היתה חיית המחמד שלו.
הטקסטים השנונים, המהירים והחדים, מצריכים מהצופה ריכוז והבנת הניואנסים והכוונות הנסתרות. יש בהם מין הסטירה החברתית והגחכת המציאות. כמו למשל, שמות הרחובות (רחוב הגידם, רחוב שדות הקטל), או שמות התאומות שנולדו (סליחה ומתנצלת).
על המוסיקה המלווה בלייב את הצגה מספר דניאל זהבי "לפני מלא זמן, עת למדתי משחק, פסעה אלינו בנתיב הסטודיו גברת לא מוכרת. היא הייתה צעירה מאוד, בעלת פנים מאירות אך רציניות משהו ושאלה מייד ״איפה כאן הפסנתר?״ אנחנו הראינו, הצעירה הרצינית התיישבה וכך, ללא שהיות, החלו אצבעותיה לרחף מכושפות על קלידי הפסנתר. לשמחתנו גילינו שאצבעותיה של המאירה נשכרו על ידי הסטודיו לעבוד איתנו על אחד הפרויקטים אשר דרשו מאיתנו לשיר. הכישרון שלה הימם את כולם, ויחד עם אישיותה הנעימה והישירה, חוסר הפוזה והצניעות, אימצנו אותה עד מהרה והיא הפכה לחברה של כולנו. עברו שנים, הנערה הלכה ובגרה, למדה תואר ועוד תואר וגם אחד שלישי, הלחינה פה, הלחינה שם, לימדה והרצתה, וכבשה כמעט כל במה בארץ כמלחינה ויוצרת פסי קול מרהיבים. ואז התחלתי לעבוד על ההפקה שלי ״עטלפים בלי כנפיים״, שהתקבלה לפסטיבל עכו, וממש רציתי שהגב׳ הנ״ל תעשה את הפסקול. בדמיוני ראיתי דבר סופר מורכב – מצד אחד – גו׳נגל עירוני ריאליסטי, רוטט ומופרע, ומצד שני – הצגת ילדים (למבוגרים בלבד), לירית ומלאת געגוע. ואם לא די בכך – ישנם שלושה נאמברים בהצגה אשר צריכים הלחנה מקורית ופלייבק. שמה של הנערה, הוא רוני רשף. וכך רוני, מעצבת פס הקול של הביוקר, של התיאטראות הגדולים אשר יכולים להעריך אומנית בסדר הגודל שלה גם דרך גודל הצ׳ק, נאותה, כמחווה נוסטלגית, לקרוא את המחזה לפני שהיא אומרת לי ״לא״. אז היא קראה. ואמרה לי ״כן״. הייתי בשוק. אמרתי לה: רוני, תקשיבי. אני הולך לשלם לך את מה שאת מקבלת בדולרים – באגורות! אבל היא בשלה. נראה לי שככה זה עם מוסיקאים. הם פשוט כולם נמצאים על הרצף, אז כשהם אומרים משהו – הם מתכוונים אליו ברצינות הררית…רוני עיצבה פסקול מרהיב ממש. היא הלחינה שלושה שירים יפהפיים, נוגעים ללב ושונים כל-כך זה מזה, כשבין לבין מנגינות יפהפיות העצימו את אווירת הסצנות השונות והשתלבו בתוך פסקול זועק ורוטט של… קיצר – כל מה שרציתי, כל מה שדמיינתי ויותר – קרה". אכן, רוני רשף, מלווה בלייב את ההצגה ברגישות ובהתאמה, כאילו היתה אחת מהדמויות.
המשחק המעולה של חמשת שחקניו מעורר השתאות. חלקם מגלמים מספר דמויות ואת כולם הם עושים בכישרון רב.
"עטלפים בלי כנפיים" הוצגה לראשונה בפסטיבל עכו ב-2018. זכתה בפרס קיפוד הזהב 2020 כהצגת הפרינג' הטובה ביותר לשנה זו. אכן, זהו פרינג' במיטבו, מינימליסט, שנון עם משחק מעולה. אהבתי מאד.
מאת ובבימוי: דניאל זהבי // עיצוב תפאורה: מאי סלע // מוסיקה מקורית, הלחנת שירים ונגינה בפסנתר: רוני רשף // עיצוב תלבושות ואביזרים: רונה משעול ומאי סלע // עיצוב תאורה: שי סקיבא // תנועה: מאיר אשרף // הפקה: חנה כץ // ניהול הצגה והפעלת סאונד: שקד שנלר // שחקנים: איציק גבאי, דניאל זהבי, אורטל הירש, שחר שלום, מאי סלע