המחזה הוא על דמותו של המשורר הלאומי נתן אלתרמן ומתבסס על הביוגרפיה "אלתרמן" פרי עטו של פרופ' דן לאור. אלתרמן היה משורר, פזמונאי, עיתונאי, מחזאי, סופר ומתרגם – אדם מוכשר מאוד ששיריו ממשיכים להשפיע וללוות אותנו. חייו האישיים לעומת זאת היו מאוד סוערים. אלתרמן היה שתיין, ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואים וגרם לאשתו ולבתו היחידה, תרצה הרבה כאב וסבל. המחזה מתמקד בחייו של נתן אלתרמן בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו ולא מקיף את כל חייו. ההחלטה זו היא כנראה משום שבתקופת זמן זו חלו בחייו תהפוכות אישיות, פוליטיות וחברתיות. ההצגה לוקחת את הצופים אחורה בזמן לשתי תקופות זמן מקבילות. האחת, יום מותו של אלתרמן ב- 28.3.1970. והשנייה היא מאורעות חייו בין השנים 1955 – 1970, בהם נע ונד בין שתי הנשים בחייו, אשתו, השחקנית רחל מרכוס ומאהבתו, הציירת צילה בינדר, מערכת היחסים הרעועה עם בתו, תרצה אתר ודעותיו הפוליטיות הימניות שבאו לידי ביטוי בהתבטאויותיו.
על כתיבת המחזה הופקד מוטי לרנר שכתב בעברו מחזות בעלות ביקורת פוליטית וגם מחזה זה ממשיך את קו זה. נראה כי הביקורת הפוליטית על אלתרמן מהווה חלק עיקרי במחזה. הכנסת משפט כגון "ההומניסט הגדול הוא בעצם פשיסט" מתגרה פוליטית וחבל שדווקא חלק זה מקבל אור זרקור ולא התייחסות והתעסקות רבה יותר בניתוח שיריו היפים של אלתרמן. הדיאלוגים מאוד ארוכים, בעיקר במערכה הראשונה וחלק מיותרים וגורמים ללאות. מזל שישנה הפוגה מוזיקלית נעימה באוזניים. ופה יש לתת את הקרדיט למנהל המוזיקלי והמעבד ליאור רונן שעשה עבודה נפלאה.
גם הבמאי משה קפטן עשה עבודה יפה בהעמדות של הלהקה בשירים עם דגש על תנועה (תות מולאור). חבל רק שההעמדות של השחקנים על חלל הבמה היו פחות מוצלחות ולעתים חלק מהשחקנים סתם עמד ללא כל סיבה. הבמה (ערן עצמון) עצמה עמוסה מדי ולמרות שמדובר בבמה מסתובבת, כדאי היה לעשות הפרדה בין מקומות ההתרחשות השונים. כמו כן, לא ברור מדוע הוחלט על שימוש בשחקנים צעירים ומבוגרים? ההבדל ביניהם הוא סה"כ חמש עשרה שנה ולא יותר. במערכה השנייה ישנו הפרש של כשלוש שנים בין הדמות המבוגרת לצעירה וזה נראה מגוחך.
השימוש במסכי וידאו (גיא רומם) עוזר במעבר בין המקומות השונים הרבים. הקווים הירוקים של המוניטור עוזרים בהעברת התחושה כי מדובר בבית חולים ומאידך הקרנת שקופיות של תמונות וטקסטים עוזרים לקהל להבין את המיקום החדש של הסצנה. מעבר לעומס הבימתי, ישנו גם עומס בשחקנים שאינו מצליח לצקת מספיק עומק לכל דמות ודמות. והדמות העיקרית אותה יש לפצח היא דמותו של אלתרמן שעדין נותרת אניגמה גם בסיום ההצגה. "אני לא יכול שלא לחזור כמו שאני לא יכול שלא ללכת" אומר אלתרמן לרחל מרכוס, בנסותו להסביר את פשר מעשיו הנלוזים. הסבר שנשמע יפה מילולית ולא מספיק מוסבר פיזית. הטקסטים אינם נותנים תמונה מספיק ברורה לפשר מערכת היחסים בינו לבין רחל ומדוע הוא אינו עוזב אותה לטובת צילה. כמו כן הטקסטים גם לא עוזרים בפענוח מהות הקשר שלו עם צילה. וחבל. זהו חוד החנית של המחזה. דווקא הקשר המסובך בינו לבין ביתו ותחושותיה לגביו כן בא לידי ביטוי.
המשחק של השחקנים על הבמה יחסית חלש במערכה הראשונה ומשתפר במערכה שנייה. יש לציין לטובה את טל מוסרי שמגלם ברגישות את דמותו של עודד קוטלר ומפתיע בביצוע ווקאלי לשירה של תרצה אתר "פתאום עכשיו פתאום היום", את הילה שלו שמגלמת באמינות את תרצה אתר הצעירה הכאובה והמבולבלת, את אסנת פישמן שנכנסת בטבעיות לנעליה של צילה בינדר הצעירה המאוהבת עד עמקי נשמתה באלתרמן ואת יגאל שדה שמגלם בכריזמתיות את נתן אלתרמן וכובש בחנו את שלושת הנשים בחייו (רחל מרכוס, צילה בינדר ובתו, תרצה אתר) ואף נותן ביצוע ווקאלי מיוחד לשיר "לילה לילה".
מה שמציל את ההצגה והסיבה העיקרית לצפות בה הם הביצועים הווקאלים הנפלאים לשיריו של אלתרמן ובתו, אתר. עדי כהן (תרצה אתר המבוגרת) נפלאה ומצמררת בביצועיה לשיר "אליפלט" וב"שיר הנשמרת", ריקי גל (צילה בינדר המבוגרת) בביצוע הרוקיסטי הידוע לשירה של אתר, "מערבה מכאן" מתסיסה את האווירה, שלומית אהרון (רחל מרכוס המבוגרת) בביצוע מהפנט ל"שיר לערב חג" של תרצה אתר, והביצוע של שלושתן יחד לשיר "שמרי נפשך" הוא אחד היפים שיצא לי לשמוע. וביצועיה של הלהקה (רונית אפל, מיכל ברנד,מאי מלר, ניל משען, עודד סנדטש ועמית רייס) לאוסף שיריו של אלתרמן פשוט כובש.
