הסיפור הראשון, "הזדמנות" לוקח את הצופים לחדר במלונית בו שוהים זוג נשוי (נטע גרטי ונדב נייטס) שנדבקו בקורונה. לכל אחד מבני הזוג סודות ולאט לאט הסודות נחשפים. האם הגילויים המטלטלים ישנו את הקשר בין בני הזוג?
הסיפור השני, "מומי ורווי" מביא את הצופים לאותו חדר במלונית. הפעם מגיע חולה קורונה חדש – מומי. (נדב אסולין). מומי הרווק חוגג את יום הולדתו במלונית ומזמין לשם זונה (כינרת לימוני) שגורמת לו ליצירת קשר עם אהובתו הקודמת, רווי (נטע גרטי). האם אהבתו הגדולה של מומי תחזור אליו?
הסיפור השלישי, "פחד ותיעוב בדן פנורמה" מביא הפעם לחדר את השרה אושרת בן דיין (כינרת לימוני) שנדבקה בקורונה. לחדרה של השרה ההומופובית והמרובעת נכנס בטעות בחור הומו חתיך ומסעיר בשם אוהד (נדב נייטס) שחושב ששם שוהה בחור עמו נפגש. טעות גוררת טעות, במיוחד כשהשרה שותה בטעות בקבוק רווי סמים. אך המפגש הטעון בין השניים יגרום לכל אחד מהם לשינוי בנקודת המבט.
כל אחד משלושת הסיפורים עומד בפני עצמו אך ברגע ששלושתם עומדים באותו מרחב בימתי, הם מתחברים. החיבור נובע מהחלטת הבמאי עירד רובינשטיין לשזור בין סיפור לסיפור קטעי קישור של ניקיונות וחיטוי וביניהם גם קטע וידאו של נטע גרטי עם הטקסט של נועה לזר קינן, "ונגיד והצלחתי לשרוד". בצורה זו המעברים אינם חדים והם עוברים חלק. בנוסף עמל רובינשטיין עם התפאורן ערן עצמון על הפיכת הבמה לקובייה שקופה ומסתובבת, שממוקמת בחדר מלון ונותנת הצצה לנעשה בו. החפצים בחדר מזכירים חדר מלון ברמה מדויקת: מקרר קטן, ארון, שולחן קטן, מראות בכל מקום, מיטה וטלוויזיה. המעברים מחדר השינה לאמבטיה ממשיכים את הקו המציצני ומשרים תחושת אמינות על קהל הצופים. זוהי חשיבה מקורית ומסקרנת שמזכירה הצצה קולנועית דרך עדשת המצלמה. זו לא פעם ראשונה שרובינשטיין מביא חשיבה יצירתית מיוחדת. הוא עשה זאת בהצגה "מלך הכלבים" בתאטרון בית ליסין בשימוש היצירתי בשחקנים, הוא עשה זאת ב"אותלו" וב"נכד" בשימוש באביזרים בצורה אמנותית וגם פה ב"אהבה ומגיפה".
מתוך שלושת הסיפורים, לא מצאתי מספיק חיבור לסיפור "מומי ורווי" והוא לטעמי החוליה החלשה במשולש הסיפורים. טקסט הסיפור שנכתב על ידי בת חן סבג, יוצרת הסדרה "מטומטמת" מביא סיטואציה בין גבר לזונה אותה הזמין לחדרו וקשה להאמין שהיא מצליחה לדובב אותו ולגרום לו לנסות ליצור קשר עם אהובתו הישנה שהתגרשה. הסיפור "הזדמנות" המדבר על התפרקות תא הנישואים וההתעמתות עם הפחדים בתקופת הקורונה הוא הסיפור האמין ביותר והחיבור אליו מתבקש. נטע גרטי ונדב נייטס, שני שחקנים דרמטיים איכותיים בסצנה מרגשת ומטלטלת מאוד אמינים ומדויקים. שכן בזמן הקורונה, כשבני זוג נמצאים אחד עם השני עשרים וארבע שעות ביממה מבלי לצאת לעבודה גורם להם למחשבות חדשות אודות מצבם הזוגי. והסיפור "פחד ותיעוב בדן פנורמה" שנכתב על ידי גור קורן הוא הצבעוני והמשעשע ביותר. שילוב של טקסט משעשע ועכשווי עם שחקנים מצוינים: כנרת לימוני עושה מטעמים מהטקסט המשעשע של קורן עימו עבדה גם בהצגה הקומית "לא לריב". ונדב נייטס החתיך שבדרך כלל מופיע בתפקידים דרמטיים, עושה תפקיד קומי מעולה.
הבימוי הקצבי של רובינשטיין יחד עם התאורה המתוזמנת (אבי יונה בואנו (במבי)), התפאורה המדויקת (ערן עצמון) יחד עם הפסקול התוסס והמקפיץ (רועי ירקון) שמביא שירים עכשווים שמתכתבים עם האוירה המשתנה בסיטואציות מביאים יצירה צעירה, ססגונית ומשעשעת. בחירת השירים של ירקון מדויקת ונכונה כל כך – שימוש בשירים של נוגה ארז, פול מקרטני, בילי אייליש, שלום חנוך וקווין שמנעימים לצופים את האוזנים. אהבתי גם את השימוש בפייס טיים (גיא רותם) שבא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני ותורם לתחושה העכשווית של עידן הפלפונים.
בשורה התחתונה – חוויה עכשווית וייחודית למשך שעה וחצי של יציאה מהקופסא.
