סיכום שנה

אוטוטו 18.08.18. שנה לניתוח הגב שלי. מי בכלל חשב שאחרי שנה, זה יהיה החלק הקל של אותה שנה.
מה יהיה הסיכום בשנה הבאה?

שנה עברה.שנה מכאבי התופת, חוסר האונים וניתוח החירום.

שנה.

את "חווית" הניתוח אפשר לקרוא כאן

 

a year ago

הכאב העצבי המטריף עבר (חמסה חמסה) אבל אני רחוקה משיקום.

כף הרגל עדיין רדומה חלקית ומה שהיה נראה כמו "שנה זה הרבה זמן, זה ישתפר" – עבר לו. ולא השתפר. אז עדיין רדום באופן חלקי.

אומרת תודה גם על זה כי בקלות יכולתי להשאר עם כף רגל משותקת לגמרי.

אז הרגל לא משוקמת. הגב שורד אבל גם כאן – לא קרובה להיות איפה שרציתי וקיויתי.

תוכניות גדולות למנוחה, חזרה הדרגתית לשגרה, שחיה, פזיותרפיה ושיקום. שיקום שיקום שיקום.

כמעט הייתי שם אבל אז היו צריכים אותי ואסירת תודה שראיתי, התעקשתי, ששמתי לב.

הגב נזנח הצידה ותשומת הלב כולה הופנתה אל הילד שאובחן עם MDS ככה פתאום באמצע החיים.

שנה מניתוח הגב אבל זה כבר לא נחשב.

הילד שלי כבר חצי שנה בבית. ואני רק מחזיקה אצבעות חזק ככל שיכולה, שהוא ימשיך להשתפר ולהתחזק.

kid

 

אני מנסה להדחיק כדי לשרוד (מתפרקת וחוזרת, בין לבין). כמה קשיים הוא עבר. והאחים שלו.

בואו נגיד שגם להיות הורים גרושים שמתמקדים בטיפול בילד, זה לא עסק פשוט (ואין צורך להרחיב).

ומה עם אחותו שבמקום להיות בטיול בת מצווה משפחתי, עשתה בדיקת דם להתאמה לתרומת מח עצם? (אושר גדול שנמצאה מתאימה. אושר גדול עוד יותר בתקווה שלא יהיה בכך צורך).

sister

ואח אחד קטן שהרגיש שהוא לא תורם מספיק ואז איכשהו מצא גם את עצמו במיון כבר פעמיים ובבירורים משל עצמו (FMF, ובאמת שלא חסרות לנו עוד אותיות בבית).

kid3

 

עם הודעה אחת כזאת לפני זמן מה שהביאה אותי לדמעות של שמחה ובמקביל להמשך דריכות שכנראה כבר תהיה מתמדת.

 

blast

ומאז כל שבועיים ביקורת ואז בדיקת מח עצם ועוד אחת ואטוטו אחת נוספת.

 

בין לבין מנסה לשרוד, לשמור על עצמי, להחזיק אהבה – לא פשוטה כשלעצמה, בלי כל הנסיבות מסביב.

love

שנה מהניתוח.

אוטוטו 01.09.

ואני רק מבקשת שבסיכום השנה הבאה, אוכל להסתכל אחורה ולהמשיך להיות אסירת תודה.

עם כל הקשיים, עם כל ה"עיזים" שמתווספות לי. הבנתי, בסדר.

חוזרת על המנטרה שלי "אהובים שלי, רק תהיו לי בריאים. עם כל השאר כבר נסתדר".

 

kids

 

ועל זה, צריכה להוסיף "וגם אני".

להיות בריאה. פיזית ונפשית.

להחזיק ולשחרר,

להתפרק ולהתחבר,

לדעת לבקש עזרה,

לדעת לקבל.

לשחרר כבר את רגשות האשמה הנוראיים והאינסופיים על הכל ומול כולם.

ופאק איט, להתחיל כבר לחיות. הגיע הזמן.

 

ducks