הספר הזה נגע ללבי אף שאיננו מושלם. קודם כל הנושא. אני נתקלת יותר ויותר בספרות עברית וגם בשפות אחרות במחברים שרוצים לתת קול לחסרי קול. המנקה האפריקנית, הפעול השחור שמדיח את הכלים במסעדה, והרוסים והרוסיות הן חלק מכל זה. יש להם שפה משלהם, שאנחנו יודעים שהיא שפה מפוארת, אבל אנחנו לא מדברים אותה, והם מדברים אלינו בשפה שלנו, קלוקלת, עילגת, ענייה. ובעינינו זה הקול שלהם. בדיאלוג בינינו לבינם הם מצטיירים לנו פשוטים, מוגבלים, פחות מפותחים מאתנו… שפה היא חלק מהאישיות. לפיה אנחנו ממקמים את האדם מבחינה מעמדית, תרבותית, כלכלית.
כך סלאבה האוקראינית בספר של אבירמה גולן. הקול הפנימי שלה הוא קול עברי עילג. היא מספרת לנו על עצמה שהיא חכמה והייתה צריכה ללמוד באוניברסיטה, ולא לנקות "בתי שימושים" של נשים זרות. פה ושם מנסה המחברת להיעזר במוסכמה של דיבור בגוף שני. סלאבה מדברת אלינו, אל הקוראים המדומיינים, אחרת למה בן אדם ידבר אל עצמו בשפה שאיננו שלו. אך ברור שבספר סלאבה מדברת אל עצמה, זה מונולוג פנימי שלה, מחשבותיה הכמוסות ולפעמים כאלה שהיא מסתירה גם מעצמה.
כדי לעצב קול אותנטי מגייסת המחברת לעזרתה כמה מילים בודדות ברוסית ובאוקראינית. אך אלה מעטות, מוגבלות ותכופות באות לידי שימוש באופן שאינו יכול היה להשתלב בדיבור מקורי. זה רק מן פולקלור. כאילו השפה הזאת שממנה המילים האלה לקוחות איננה קיימת באמת.
למרות זאת מצליחה המחברת לעצב עולם תודעה של סלאבה האוקראינית בעומק וברגישות. דרך הקול הזה היא מכניסה אותנו לעולם הסמוי של אישה צעירה שעובדת בניקיון כדי לפרנס את בעלה, בתה, אמה וחמותה שנמצאים באוקראינה הרחוקה והנכשלת שאין בה עבודה מלבד רוכלות וספסרות. קרוביה רוצים את הכסף שסלאבה שולחת להם ואולי אף לא רוצים עוד שתחזור כי אם תחזור, מה יהיה עליהם?
סלאבה מרגישה ומבינה זאת. היא מזכירה לפעמים לעצמה שגם היא הייתה יכולה להיות כמו מלי, שאת ביתה היא מנקה, עורכת דין, פרקליטה ולחיות חיים חופשיים, לעצמה. סלאבה אומרת לעצמה: "עשיתי טעות. התחתנתי מוקדם מדי". לכן היא מתפתה לשים את כל חסכונותיה בידי ספסר ישראלי-רוסי כדי לזכות בתעודת זהות ישראלית ואולי אפילו להפסיד את בתה סלומיי. (ברוסית ובאוקראינית, אגב, צריך להיות: סלוֹמֶאיָה).
דמותה של מלי, אישה קשוחה ועצמאית, עתירת הישגים, עולה בעוצמה בשפה רהוטה, מושכלת, עשירה במחשבה ובתפיסת עולם. חיי האהבה שלה אומללים וחיי המשפחה גם כן. יחסיה בינה לבין אמה מנוכרים. כיאה לאישה בעולם הפטריארכלי היא עצמה אשמה בכל: בכך שבעלה עזב אותה לטובת מזכירה צעירה ממנה, בקרירות ביחסים עם ילדיה. "את היית תמיד עסוקה", מטיחה בה בתה, דיוקן עדכני של הישראלי הצעיר, שמהוויו מתרכזים בהחזקת דרכון אירופי.
אנו לומדים את מלי דרך המבט של העובדת שלה. זהו מבט חכם, חד, מלא חמלה. "לחם עצוב מלא עלבונות היא אופה", אומרת עליה סלאה. "ולא בשביל שיאכלו ממנו, אלא במקום לבכות בכי שהיא לא מרשה לעצמה". סלאבה עושה את עצמה ל"עוזרת לא חכמה כל כך". היא מנקה, היא כאילו לא קיימת, ךא רואים אותה, אבל מאחוריה יש עולם ומחברת הספר הצליחה להיכנס לעולם הזה ולהפוך אותו לנוכח.
הסצנה סופית של פגישת שתי הנשים בשדה התעופה יפה ומרגשת. שתי נפשות יכולות למצוא זו את זו כאילו היו אחיות, או במקרה הזה כאילו היו אם ובת, גם כשאין להן אותה שפה. לא "קשר דם לפני הכל". מומלץ!
לאתר הרשמי של הסופרת מירי ליטווק mirielitvak.com
לאתר ספרי ביוגרפיות וסיפורי חיים של מירי ליטווק – סופרת זיכרונות alife.co.il
