באחד ממפגשי הגישור ההזויים שלנו, שמעתי אותו מתלונן שאני לא "פרודה נחמדה"…
אני לא משתדלת להיות מספיק נחמדה אליו, אפילו ליד הילדים, אני לא מגיבה לדברים שלו בעדינות ובנימוס שהוא היה רוצה שבהם אגיב.ואני גם, שומו שמים על זאת, מנתקת לו את הטלפונים בפרצוף כשמתחשק לי או כשנמאס לי לשמוע מונולוגים מעצבנים.
אז התחלתי לחשוב על הרעיון…זה נשמע קסום לצפרדעים שבביצת בית הדין. נשב יחד, נדבר, נחלק בינינו את הרכוש – בעיקר המשכנתא, נחליט איך מתקשרים זה עם זו לגבי הילדים. נחייך אחד אל השניה עוד חיוך אחד של פרידה..נצחק צחוק אחרון משותף ונפרד בידידות. מה רע?
התחלתי לברר וראיתי שיש חיה כזו. יש אנשים שבאמת נפרדים יפה..מנהלים שיחה שקטה בלילה, אחרי שהילדים נרדמים. אומרים אחד לשניה: זה כבר לא הולך…בוא ונגמור את זה יפה, הולכים לגישור, מתווכחים קצת- פה ושם. ולפעמים רבים על החוט המאריך, אבל בסוף מגיעים לסצינת בית הדין עם הסכם מוכן, ואחרי שעה ..הופ, הם גרושים ידידותיים. כמובן עם עליות ומורדות אבל בגדול, הם יכולים גם להפגש ולשבת על כוס קפה מתישהו.
אז למה לא, בעצם? לא מגיע לי גירושים כאלה?
בחברה החרדית, כתבתי כבר בפוסטים הקודמים, להתגרש זה לא בדיוק סמל סטטוס להצלחה. מי שמחליט להתגרש מסומן כאחד או כאחת כבר לא כל כך מושלם/מושלמת. אי אפשר לומר בפה מלא "לא אהבתי את אשת/אלוף נעורי, על משכבי בלילות חפשתי את האחר/ת…" אם גבר יגיע בכזו עילה לבית דין – הוא במקרה הטוב יסומן כפוטנציאל לחזרה בשאלה עם אותה חדשה. אם אשה תגיע לבית הדין ותבקש את הגט המיוחל מסיבה זו תדע כל הקהילה שהגרושה הפכה מסתם סוג ב', לסוג ב' שערוריתי.
אז מה עושים כל אותם אלו שרוצים להתגרש ורוצים לעשות את זה מהר ונקי?אם הם יודו באמת הם יפסידו הכל! כסף, מעמד חברתי, הערכה משפחתית, נתוני פתיחה טובים בשוק הגרושים /גרושות החרדיים.
וכעומדים במצב הזה האמת מיותרת. השקרים עולים למעלה והעילות לגירושים נעשות חמורות, בוטות, מעליבות ושקריות לחלוטין.
וזה בדיוק מה שקרה לי: כשקבלתי את תביעת הגירושין בדואר, התברר לי שמאשה מוערכת הפכתי לבוגדת, מורדת, קרייריסטית, מזניחת ילדים ובעל, מתעללת בתינוקות ובזבזנית. (אל תתפסו אותי על המילה, יכול להיות שקודם כל הייתי מורדת, ואח"כ נואפת, ומעל לכל בזבזנית…הפסקתי כבר לעקוב.)
ותוכן התביעה ב"קליק" עכבר אחד קטן נשלח ברשימת תפוצה לכל מיני מכרים משותפים וקרובי משפחה. והמשפחה המורחבת של הפרוד, כבר לא יכולה להגיד לי שלום כשרואים אותי ברחוב אלא רק שולחת שליחים קטנים למקומות שונים לספר על האשה-מכשפה שהפכה למטרד.
והרחוב גועש אמירות, מבטים וספקולציות.
אז, איך בעל (בקרוב לשעבר) יכול לצפות מאשתו (הבקרוב לשעבר )להתייחס אליו יפה. הרי המינימום הנדרש זה לטרוק טלפונים של אדם שמתגלה כבוגד מניפולטיבי, לא?
והילדים שלי…כולם יודעים שאהפוך את העולם כולו בשבילם, אבל לחייך בנחמדות אל אדם שבמחי עט או מקלדת הפך אותי למוטציה אכזרית מתוך ידיעה ברורה שהדברים שקריים ומזויפים, אני לא מסוגלת.
להמנע מאמירות נוקבות וציניות על אבא באוזני הילדים …אני עוד מסוגלת. אבל לחייך???
על מה ולמה? איזו סיבה טובה יש לי כדי להתנהג בנימוס לאדם שיעשה הכל, אבל הכל כדי להשאר וידו על העליונה?
פרידה ידידותית, אקס "יקר" תרתי משמע, היא מערכת יחסים שדורשת השקעה ואמון בסיסיים.
וכשאין לך אפשרות לספק בטחונות, אל תצפה לדיונים פורים על כוס קפה. רק תגיד תודה שכוס הקפה שקניתי בקפיטרה בבית הדין לא הגיעה עדיין ישירות לחליפה השחורה שלך…
לפעמים אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין את ההרגשה הזו, של "פוסט גט"-בתקוה שלא אפתח אז הפרעה פוסט טראומטית אמיתית,זה נשמע כ"כ רגוע ואידיאלי..ושקט..אני מתמכרת לתחושה הדי נעימה הזו, ואז לצערי, לאחר מעט מאד זמן העיניים נפתחות מאליהן היישר לתוכנית הריאליטי הפרטית שלי. זה בדיוק הזמן שבו אני מגלה שהחיים שלי כבר לא יהיו קומדיה רומנטית מתקתקה…כרגע הם הרבה יותר דומים לאופרת סבון סוג ג'.
ובקשר לפרידה הידידותית…כרגע אני מוכנה להקדיש לה שיר…
בקישור הבא: http://www.youtube.com/watch?v=ryRepGvAf04&feature=related
