בצהרי יום שישי צפיתי במופע הבלט "ניכוס" צללתי למשך כ-70 דקות לעולם קסום שובב ומעורר מחשבה.

על "ניכוס"

"ניכוס", היצירה החדשה של אנסמבל  בת-שבע מאת הכוריאוגרף  הלל קוגן, היא מסע מרתק שפורץ גבולות וחוגג חופש אמנותי.

קוגן לוקח את הצופים למסע מחשבה מעורר על ניכוס תרבותי דרך עדשת המחול.

היצירה היא שטיח עז צבע שקוגן טווה מתנועה, מוזיקה ותאורה.

הרקדנים הצעירים, קבוצה מגוונת בגילאי 18 עד 23, מביאים לבמה אנרגיה יוצאת דופן.

הרקע של כל רקדן זורח מבעדו, ומוסיף שכבת אותנטיות לחקירה של רפרנסים תרבותיים.

קוגן משלב את ההשפעות הללו בצורה מופתית, ויוצר מחזה שהוא גם שובב וגם מעורר מחשבה.

"ניכוס" לא מפחדת לערער.

קוגן מטשטש את הקווים של תקינות פוליטית, ומאפשר לרקדנים מרחב לבטא את עצמם בתנועה בלתי מרוסנת.

נועזות זו מתורגמת למופע מדהים ויזואלית, שבו הגוף עומד במרכז. הרקדנים מרתקים, הווירטואוזיות שלהם מוצגת במלואה.

ההפקה מתעצמת בזכות הפסקול העוצמתי  יחד הם יוצרים חוויה סוחפת שמושכת את הקהל.

לסיכום

היצירה "ניכוס" היא יותר מרק בלט, היא מעוררת שיח ומחשבה.

היא מאלצת אותנו לתהות על תפיסות שלנו עצמנו לגבי תרבות ובעלות.

בעוד שהנושאים מורכבים, החוויה הכללית מסעירה.

המופע משאיר רושם מתמשך, מה שהופך אותו למוצר חובה לכל מי שמעריך מחול חדשני ומעורר מחשבה.

רגע הסיום המרגש: