אמש צפיתי במוזיאון תל אביב לאמנות במופע: "נופל מחוץ לזמן", עיבוד לספרו הנוגע ללב של דויד גרוסמן.

סערת הרגשות שחוויתי מלווה אותי.

הרלוונטיות של המופע לתקופה בה אנו חיים למרות שהעיבוד שלו החל הרבה לפני ה7 לאוקטובר מצמררת מחד ומותירה עם תקווה מאידך.

על המופע

המופע "נופל מחוץ לזמן" המתקיים בחללי המוזיאון משלב בצורה עמוקה משחק, שירת א-קפלה ודימויים חזותיים.

המופע הייחודי הזה חולק כבוד לכתיבתו הרגישה של גרוסמן ומרומם אותה לגבהים חדשים, משלב נושאים קיומיים עם ביטוי אמנותי ומציע חוויה מטהרת.

המופע עוסק באובדן וההתמודדות אתו.

כול אחת מהדמויות חוותה אובדן וחשה צורך ללכת ל"שם" לחפש את הגאולה.

הן יוצאות למסע במהלכו אנו מגלים את שעובר עליהן, נחשפים להתמודדותן עם זה שהם-ילדיהם מתו, אבל המוות כאן.

מרגע תחילת המופע הקהל נעטף במעטה של רגשות.

השילוב המושלם של האלמנטים התיאטרליים יוצר אווירה סוחפת שבה הגבולות בין המבצע לצופה מיטשטשים.

אני הרגשתי שאני מסתובבת עם הספירלה המוקרנת ברקע המילים: יש, נשימה , בתוך הכאב, עטפו אותי והסתחררו אצלי ברך שבלב.

הנרטיב, המושרש בכאב האובדן והמאבק להמשיך הלאה, מהדהד עמוקות, במיוחד בעקבות הטלטלה האחרונה שפקדה את כולנו ב-7 באוקטובר 2023.

המונולוג הקצר של האישה במגדל הפעמונים נוגע ישירות בכאן ועכשיו: "…לפעמים אנשים עולים למגדל,… והכי הרבה אלה שבאים לצפות במלחמה שלנו הנצחית, …צורחים הורררא בקולי קולות ,אם איזה חיל שם- מסכן שאי אפשר להבחין אם שלנו הוא או שלהם- מצליח בקושי רב להרים את חרבו. גם אתה היית שם, בני, מה עשית שם, מה לך ולשם…"

הדמויות במופע הזה מרתקות בפשטותן ובעומקן.

כל אחת, שאיבדה את זהותה ההורית, יוצאת למסע של פיוס עם העבר שלה.

האיש ההולך, המורה הקשיש, הסנדלר, המיילדת, האישה במגדל הפעמונים  והקנטאור—כל דמות מעוצבת בקפידה.

המקצועות של הדמויות  מסמלים את קיומן ואת התפקידים שהן ממלאות במסע הקולקטיבי הזה של צער ותקווה.

מבחינה חזותית, המופע הוא יצירת מופת. ההחלטה לשמור על הדימויים הוויזואליים כפי שהיו לפני האירועים של 7 באוקטובר מוסיפה שכבת המשכיות נוגעת ללב, המדגישה את הטבע הנצחי של הצער מחד והחוסן מאידך.

התלבושות, של כול אחת מהדמויות משקפות את הצלקות הפנימיות הנישאות על ידי אלו שאיבדו את יקיריהם.

המטאפורה הוויזואלית הזו מתרחבת מעבר לבמה ומזמינה את הקהל להרהר בחוויותיו האישיות ובטבע האוניברסלי של האבל.

שירת הא-קפלה, המשולבת בנרטיב, משמשת כחוט הקושר בין המרכיבים הרגשיים והחזותיים.

קולות המבצעים שעולים ויורדים כמו גלים, נושאים את הקהל דרך רגעים של התבוננות פנימית ואבל קולקטיבי.

האלמנט המוזיקלי הזה מעצים את הסיפור, והופך את המופע לסוג של מיסה  יפהפייה ומרטיטה לזכרם של הילדים האבודים ולהורים הנותרים מאחור.

הציצו לאחד הרגעים  החזקים,יש הרבה כאלה:

לסיכום

"נופל מחוץ לזמן" הוא יותר ממופע תיאטרלי, זהו מסע דרך המצב האנושי.

המופע מאלץ את הקהל להתמודד עם הפחדים והצער העמוקים ביותר תוך שהוא מציע קרן תקווה ואפשרות לריפוי.

בעולם שלעתים קרובות מרגיש מקוטע ומפוזר, המופע הזה מזכיר לנו את כוחה של האמנות לחבר, לנחם ולהרים.

"נופל מחוץ לזמן" הוא עדות לכוחה המתמשך של כתיבתו של דויד גרוסמן ולחזון היצירתי של מעבדיו.

זהו מופע שמהדהד הרבה אחרי שהמסך יורד, ומשאיר חותם חזק על לבבות ומוחות הקהל.

יוצרים

בימוי יעל קרמסקי

תאורה ווידאו איריס מועלם

תלבושות לירון ספיר

מוזיקה מקורית רונן שפירא

ייעוץ תנועתי תמר בורר

הדרכה קולית שי בן יעקב

שחקנים ערן בוהם, דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, אייל זוסמן, אילן זכרוב, רונן יפרח

ע.בימוי עינת קפקא

ע. תלבושות גל יוסף

ניהול הצגה גיא ישראלי

מוזיאון תל אביב לאמנות

מועדי המופעים הקרובים:

21.07.24 שעה 20.30

28.07.24 שעה 20.30

צילום: נירה פרי