אתמול 2.7.22 צפיתי במסגרת פסטיבל  צוללן במופע מקדש מוזיקלי 3: פיי שפירו וה-sacred servixx.

המופע התקיים במובי: מוזיאוני בת ים, סטרומה 6, בת ים.

לזמן מה הפך במוזיאון למקדש  מאחד, מזמין, ומאפשר

על המופע

מופע טקסי של חווית ריפוי ומפגש לבבות באמצעות: צלילים, שירה, תנועה, ריח, תפילה, אור, פולחן עתיק.

כבר בכניסה משתתף עם קטורת עטף אותי בענן קסום שהמשיך להתפשט ולמלא את החלל.

אחרי שהתמקמנו במעגל, על מזרונים הפזורים על הריצפה, בחלל החשוך שמואר רק באורן הזהוב של  עששיות קטנות, הקסם החל.

לצליליה של מוסיקה חרישית, טקס פולחן עתיק, שבסיומו משתתפת שעוברת ומלטפת את פני הצופים בנוצה, משתתפים שנעים לקול הצלילים בפינות שנות,

מצאתי את עצמי במקדש לביטוי וריפוי.

מרחב בטוח לקולות להדהד ולהיפגש. שדה הקשבה אימננטי. מזבח.

תחילה הקהל היה עצור, בעמדת הקשבה ולמידה מה קורה ומה מצופה.

אט, אט ראיתי איך אנשים נפתחים, חלקם נעים לקול הצלילים, אחרים עיניהם עצומות, יש כאלה שמצטרפים לקולות, יש היוצרים מגע עם המשתתפים.

בחלל נשאו תפילות, נבואות לטובת הקולקטיב.

אפשר היה להיות בפנים או בחוץ, לשתוק או לשיר, בכל מקרה התחושה הייתה שאנחנו ביחד.

כל השירים, כל הביטויים מובילים לאותה האמת – אהבה. מאוהבים אנחנו ביחד. הכול אחד.

היה גם מקום לתובנה שבכל זאת כדי לחוות את מלוא הדברים, עלינו להתמודד עם הפחדים שלנו, לתת קול לכאב שלנו, לצללים שלנו.

ולשאלה: איך נוכל להרגיש בטוחים מספיק כדי לעשות זאת?

כאן נכנס המרחב הבטוח , המכיל, שיוצרי הערב הצליחו ליצור.

השיא היה לקראת סוף המופע כאשר אחת הצופות נענתה להזמנה להיכנס למרכז המעגל ולשתף בקול שמתפרץ מתוכה וטרם הושמע.

היה מרגש, איך רגע לפני סיום כל הצופים נענו להזמנה לקום ולרקוד ביחד עם המשתתפים וככה ביחד לשאת תפילה לשלום שתפרוץ את תקרת המוזיאון ותתפזר ביקום.

לסיכום

חוויתי ערב קסום ומרגש שבחוויה האישית שלי הזכיר את המקדש והאשרם בהודו.

הרתימה של כל כך הרבה מהחושים: ראייה, שמיעה, מישוש, ריח,  השימוש גם במילים מוכרות, המקום הפיזי, המוזיאון שהפך למקדש, ערבלו את החוויה ונתנו לה ערך מוסף.

מופע נהדר

יוצרים