"זה החיים. הם כבדים מדי" אומר ניקולא לאביו בתחילת ההצגה, כשנשאל מה מציק לו. המשפט הזה שנשמע מאוד מלנכולי, מתמצת את התחושות שמלוות נער מתבגר ששרוי במשבר, אותו קשה לו להסביר. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה בו עובר המתבגר מעולם הילדים לעולם המבוגרים. ובמיוחד למתבגר שלא ברורה לו זהותו המינית, ששרוי בדיכאונות או שמנסה להתגבר על התפרקות התא במשפחתי, כפי שמוצג בהצגה זו. המעבר מעולם הילדות לעולם הבגרות הוא תהליך של שינוי פיזי ונפשי שדורש ליווי צמוד מההורים, שצריכים לשמש אוזן קשבת ופיקוח. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתקופה של הסתגלות לשינויים נוספים. אך לא תמיד המתבגרים צולחים את השלב זה וצורת ההתמודדות של חלקם היא הסתגרות, ראיית החיים כמרה שחורה ואף ביצוע ניסיונות לפגוע בעצמם. אציין כי עלה לפני מספר חודשים בקולנוע סרטו של נמרוד אלדר "היום שאחרי לכתי", שדן בנערה מתבגרת בעלת רצונות אובדניים. כך שנראה שהנושא הכאוב והמורכב מתחיל לאט לאט לחדור לשיח התרבותי.
המחזה מתרחש בצרפת ומתמקד בניקולא, נער מתבגר שיום בהיר אחד עולמו היציב מתמוטט עם גירושי הוריו. אביו, עוזב את האם לטובת אישה צעירה. הוא בונה אתה חיים חדשים והם מביאים יחד ילד. ניקולא שמתגורר עם אמו, מתקשה להתמודד עם המצב החדש. הוא מפסיק ללמוד, לקיים חיי חברה וחש עגמומיות. אמו חושבת ששינוי במקום המגורים יכול לשנות את מצב רוחו ובהחלטה משותפת עם האב, ניקולא עובר לאביו ואשתו החדשה. כלפי חוץ נראה כי המצב אכן משתנה. ניקולא נהנה מחברתו של האב, אשתו ואחיו הקטן. הוא עובר לבית ספר אחר ומשתפר לימודית וחברתית. אך זהו רק מאחז עיניים. עולמו הפנימי של ניקולא ממשיך להיות מיוסר, כאוב ומיוסר. הוא שוקע עמוק יותר ויותר לתוך מערבולת של בלבול ודכאון. האם הוריו יבינו את המתחולל בנפשו לפני שיהיה מאוחר מדי?

"הבן" הוא המחזה החמישי של פלוריאן זלר, שנחשב כוכב בשמי התאטרון הצרפתי. ניתן לראות קשר בין "הבן" לשני המחזות האחרים שכתב זלר, "האבא" ו"האם", קרי, משולש משפחתי. אך כל אחד מהם עומד בפני עצמו בלי קשר לשני. זהו המחזה החמישי של זלר שמועלה בארץ ואחד הטובים שכתב. ארבעת מחזותיו הקודמים תורגמו והועלו בהצלחה בתאטראות השונים. על פי השם, המחזה דן בבן המתייסר, אבל עיקר תשומת הלב מופנית לאב. הוא אינו מספיק רגיש למצבו העדין של ניקולא ותמים להאמין לשקרים שבנו מאביס אותו. לאורך ההצגה מוצגים סימנים למצב האמתי של ניקולא: כסיסת ציפורניים עצבנית, מצבי רוח משתנים, חתכים על הידיים והתעניינות באקדחים. אך האב מעדיף להאמין כי מצבו ישתפר ולא להביט לאמת הכואבת בפנים. לעומת זאת, נקודת מבטה של האם לא מספיק הובעה במחזה וראוי היה לתת יותר ביטוי לדעתה. בתחילת המחזה היא ראתה את קשייו של ניקולא ואף התריעה לאב, אך בהמשך דמותה די נעלמה.
דורי פרנס שגם תרגם חלק ממחזותיו הקודמים של זלר הצליח להנגיש את המחזה לקהל, אם כי היו משפטים שניתן היה לעדן. ערן עצמון בנה על חלל הבמה דירה בגוונים לבנים שקירותיה משובצים באפור ולבן. ניתן היה לחלק את הבמה לשתיים על מנת להמחיש את המעברים החדים בין דירת הורה אחד למשנהו שתחדד את הטלטול הנפשי של ניקולא. השילוב של התאורה המתוזמנת (נדב ברנע) והמוזיקה האפלולית (אמיר לקנר) עוזרים להמחיש את התקפי הדיכאון וההזיות שתוקפים את ניקולא. אחת הסצנות היפות הייתה סצנת הריקוד של פייר וניקולא לצלילי השירpapaoutai של המוזיקאי הבלגי סטרומאה, שמשמעו "אבא, איפה אתה?". מעבר למשמעות של המילים, שמתחברת כל כך עמוק לטקסט המחזה, השימוש של החושך עם הבזקי האור יחד עם תחלופת הנשים (אן, האם של ניקולא וסופי, האישה החדשה) תורם לקצביות ולקידום העלילה.

היופי במחזה הוא שהקו המחשבתי משתנה ומתערער לאורכה כתוצאה מהמאורעות. והוא משקף את צורת מחשבתו המעוותת ונפשו החצויה של ניקולא. בשל כך, קצב ההצגה מתחיל באיטיות ועולה בהדרגה, במקביל למסתורין ולמתח שאופפים אותה. מעבר לקו העלילתי, ההצגה מכילה רמזים סמויים לעתיד לקרות, שתורמים למסתוריות. ראשית, המחזה נפתח ביום גשום, שמהווה נורת אזהרה ראשונה לכיוון הקודר והעגום שהעלילה תיקח את הצופה. שנית, השימוש הכפול שנעשה במראה מיוחד וסמלי. שלישית, באחת הסצנות רואים את ניקולא בהתקף זעם לילי הורס את דירת אביו: זורק שולחן, מנפץ ספל ומעיף כסאות וספרים. ולמחרת ההרס נותר ובסצנות הבאות מסדרים אחרי הבלגאן שנותר. מדובר בצורה סימבולית להרס המשפחתי. ופה יש לשבח את עבודת הבימוי הרגישה והיצירתית של גלעד קמחי (שהוא גם המנהל האמנותי של תאטרון הקאמרי), שמצליחה למתוח ולעניין לאורך ההצגה.
קמחי השכיל לבחור באנסמבל השחקנים. בלטו: אלון סנדלר הצעיר הנאה כניקולא הפתיע לטובה. סנדלר שמוכר בעיקר לילדים מסדרות נעורים ("אליפים") וקומדיות ("נשואים פלוס") גילם בתאטרון עד כה תפקידים קטנים יחסית ("שגעון המוזיקה"). זוהי הפעם הראשונה שהוא נכנס לנעליים גדולות ודרמטיות כל כך והוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר. סנדלר בתפקיד לא פשוט לגילום מצליח להיכנס לחלוטין לתפקיד המתבגר המיוסר. מבחינה פיזית: הליכתו שפופה וחסרת בטחון והוא כוסס ציפורניו בעצבנות. ומעבר לכך, שקריו של ניקולא נאמרים על ידי סנדלר בצורה כה אמינה עד כי לרגע גם הצופה יכול להיסחף ולהאמין לו. נטע גרטי כאשתו החדשה של פייר מצוינת כהרגלה. ודרור קרן כפייר, בתפקיד שדורש מעבר חד בין הקומיות לדרמטיות משעשע כהרגלו באנקדוטות ההומוריסטיות אך גם דרמטי ומרגש עד דמעות. לעומת זאת שרה פון שוורצה כגרושתו של פייר שנחשבת לשחקנית מצוינת, הפעם לא סיפקה את הסחורה, דמותה לא הייתה מספיק אמינה.
