אני בדרכי לצפות בהצגה 'מלכה' בתיאטרון הסימטה, בכניסה לתיאטרון עוטה את המסיכה, פעולה שכבר מזמן הפכה לאוטומטית. האורות בעולם כבים ויש לי פלש בק. מסתבר שהכול נמצא בזיכרון, מזל שיש מנגנון הדחקה, בלעדיו מה הייתי עושה?
על ההצגה
על הבמה לוח שחמט. ברקע קריין שמוסר הודעות והנחיות מראשית ימי הקורונה. אז היא מגיחה, אישה שהשמועות וההנחיות הקשורות למגיפה השתלטו על חייה והכניסו אותה להתקף חרדה.
האישה מחליטה לא לצאת יותר מהבית, מחשבות פולשניות משתלטות עליה, היא מקיימת דו-שיח עם הקול שבתוך הראש שלה שאליו חודר קריין החדשות מהטלוויזיה. הקריין מצטט את ראש הממשלה והשרים, חוזר על ההוראות של קופות החולים, מפרשן מומחים ומצטט פסוקים.
האישה חוזרת על פעולות באופן כפייתי, מדשדשת בתמונות מן העבר וחיה חיים בעולם מנותק מהמציאות.
.
במקביל גם העולם החיצוני שהיא מתקשרת איתו רק באמצעות הנייד מתגלה ככפייתי ואובססיבי.
המפגש עם העולם החיצוני מניע אותה לפעולה. לצד התקפי החרדה היא מאפשרת לעצמה לפרוק ולשחרר את החוקים והמגבלות של העולם הגברי והפטריארכאלי.
מתוך האנדרלמוסיה מתגלה מסעה של האישה מחולשה לכוח גדול ומשם לאן
לסיכום
הצגה מקורית מצוינת. המשחק נהדר, הוידאוארט מיוחד ומעניין.
קל מאד להזדהות עם דמות האישה שעל הבמה. מי היה מאמין שמציבים לנו מראה על מציאות שחווינו אמנם כל אחד בדרכו אבל עם נתוני מידע הזהים לאלו שההצגה מציפה.
לפני הקורונה הצגה כזאת הייתה משויכת לג'אנר של מדע בדיוני.
מפתיעה שזה אמיתי.
יש אלמנט נוסף מעניין והוא הכוח ששוכן בתוכנו והיכולת לגייס אותו גם כשהנסיבות קשות ונמצאים בתחתית.