פגישה מקרית ומפתיעה בסופר מעמידה את אניקה רוז מול אהובה המיתולגי, האקס ממנו נפרדה לפני עשור.
"אל תברחי, קחי אחריות, תהיי נאמנה לעצמך."
שניה לפני שהם נפרדים שוב, היא מפתיעה את עצמה ומציעה לו להפגש.
בפעם האחרונה שנפגשו, השנה היתה 1991 ואניקה למדה ספרות באוניברסיטת אילינוי.
כמי שסובלת מחרדות חברתיות, החיים במעונות עם שותפה ובכלל הלימודים לא היו פשוטים.
שלושה שבועות מתחילת הלימודים ואניקה התקשרה להוריה בבכי ורצתה לפרוש.
למזלה, שותפתה ג'ניס שהפכה לאשת סודה וחברתה הטובה, סייעה לה במהלך השנים לנתב את הדרך.
"בקולג, מי שרצה למצוא אותי, ידע שהוא צריך לחפש בשלושה מקומות בלבד: המרפאה לחיות בר, הספרייה או אגודת הסטודנטים, שם התקיימו המפגשים של מועדון השחמט."
ביום הראשון של שנתה האחרונה, פגשה אניקה את ג'ונתן.
אניקה השקועה בהרגלים, נהגה לשחק תמיד רק עם אריק נשיא המועדון.
ולא בגלל שהוא הנשיא אלא מהסיבה הפשוטה ששניהם הגיעו למועדון באותו היום וכשני חדשים צוותו לשחק ביחד וכך זה נשאר.
כאשר ג'ונתן בקש לשחק עימה היא רגזה לרגע על השינוי הבלתי צפוי, אך אחרי שניצחה אותו, התחילה להתרכך.
ג'ונתן, שבהתחלה היה מרותק מיופיה, מוצא עצמו מתאהב עד מעל הראש ונמשך אל אופיה היחודי.
"רק עם הזמן הבנתי שהיא הרבה יותר מסתם פנים יפות." הוא מסביר לחברו נייט.
"התאהבת פעם במישהי שונה? לא סתם שונה מבחורות אחרות שיצאת איתן, אלא מרוב האנשים?"
"מישהי שרוקדת רק לפי החליל של עצמה?"
"מישהי שרוקדת לפי כלי שבחיים לא שמעת, ולא ציפית שתאהב."
משבר טראגי קוטע את הרומן הסוחף בין ג'ונתן לאניקה.
בסיום הלימודים ג'ונתן מקבל עבודה בניו יורק ואניקה נשארת באילינוי לסיים עוד מספר קורסים.
שניהם לא ציפו שזו תהיה הפעם האחרונה שיפגשו.
ועתה בשנת 2001, אניקה מתמודדת לא רע עם החיים בגפה.
היא ספרנית בספריית הרולד וושינגטון, מתנדבת במחסה לבע"ח ועובדת במשרה חלקית בתאטרון הילדים של שיקגו.
הבגדים שלה מוקפדים יותר מהחצאיות הרחבות שנהגה ללבוש פעם, שערה קצר יותר ומסודר.
היא נפגשת אחת לשבוע עם טינה, המטפלת שלה שמסייעת לה בהתמודדות עם החיים.
והנה לפתע ג'ונתן.
והיא אפילו יזמה והציעה לו להפגש. "אני אתקשר אליך בקרוב". היא מבטיחה. לא בטוחה אם הוא בכלל מעונין או הסכים מתוך נימוס.
"אבל אני אתקשר. אני אתנצל. אני אשאל אם הוא רוצה להתחיל מהנקודה שבה הפסקנו. "לפתוח דף חדש," אני אגיד.
עד כדי כך אני משתוקקת להחליף את הזכרונות ממי שהייתי פעם, במי שאני היום."
מי שהייתי פעם
טרייסי גרביס- גרייבס
מאנגלית" קטיה בנוביץ'
כנרת, זמורה- מוציאים לאור
מדוע נפרדו ג'ונתן ואניקה מלכתחילה?
למה חזר ג'ונתן לשיקגו ומה עלה בגורל נישואיו?
עד כמה העובדה שעכשיו כשהיא מאובחנת ומודעת להיותה על הספקטרום האוטיסטי, תסייע לאניקה למצוא את האני החדשה שלה?
איך יגיב ג'ונתן לאבחון?
האם תצליח לשקם את הקשר עם ג'ונתן ואילו מכשולים יעמדו הפעם בדרכם?
ברומן מלא ברגישות אנו עוקבים אחר אניקה וההתמודדות שלה עם העולם ובעיקר עם עצמה.
בדיוק כמו ג'ונתן מתאהבים ביכולת שלה להשאר נאמנה לעצמה ולא תמיד ליישר קו עם מה שנהוג כנורמה.
כאשר מגלה אניקה את היותה על הספקטרום היא מרגישה סוג של הקלה "ידעתי תמיד שהמח שלי פועל אחרת"
ומצטערת שלא ידעה על כך מוקדם יותר ובזבזה שנים בהרגשה שמשהו לא בסדר אצלה.
"יכולתי לפתח מיומנויות טובות יותר בגיל צעיר יותר ולהצטיין במקום רק להחזיק מעמד.
ואין ספק שלא הייתי מתביישת כל כך."
הסופרת מעלה שאלה חשובה על הדילמה שהרבה הורים נתקלים בה.
האם התיוג 'אוטיסט' יסייע או יפגע למהלך חייו של הילד.
בסקר שנערך ע"י החברה למתנ"סים בחודש מאי האחרון עלה שרק אחד מתוך עשרה הורים מסכים לשלוח את ילדיו לפעילות בה ישתתפו ילדים עם צרכים מיוחדים.
והזכיר לי את הפרק אוטיסיטים בסדרה המצוינת של ערוץ כאן 11 "סליחה על השאלה", בו ענו צעירים על הרצף על שאלות מהצופים.
מצרפת את הקישור לפרק עבור מי שמעונין לצפות בו.
[youtube jXelGhzKeRc]