בתאריך 07.08.24 עוד יום מהימים ההזויים שאנחנו חווים, כשאיום הלוט בערפל של מלחמה ברקע, צפיתי במופע הבכורה "ששש…" של אנסמבל מחול קייזר אנטוניו בסוזן דלל.

המופע מועלה  במסגרת תל אביב דאנס

על המופע

המופע  "ששש…" מעלה על הבמה שאלה מהותית: מה מסתתר מאחורי השתיקה הכפויה?

הצליל "ששש…", המזוהה בדרך כלל עם בקשת שקט והסתרה, מקבל במופע זה משמעות מורכבת ומעוררת מחשבה.

הוא הופך לא רק להוראה לשתיקה, אלא לסמל מורכב של סודות, כאב, אהבה ותשוקה.

המופע נותן קול לרגשות שאנו בדרך כלל בוחרים להדחיק, ומזמין אותנו להתמודד איתם.

הכוריאוגרפיה העוצמתית והרגישה של אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו מצליחה ללכוד את הניואנסים העדינים של הרגשות האנושיים.

היא חושפת את המתח בין אהבה ושנאה, בין משיכה ודחייה, בין הצורך בשייכות והרצון לעצמאות ובין הרצון לשתוק והצורך להתבטא.

על הבמה ארבעה רקדנים, בני דורות שונים  שיוצרים  מרקם עשיר של רגשות סותרים.

הם מביעים את רגשותיהם בגופם, בתנועות עדינות ומתפרצות כאחד, והתוצאה שפה של תנועה עשירה ומעניינת.

הגופים שלהם, הנעים בהרמוניה ובדיסוננס, חושפים את הסדקים שמתחת לפני השטח של מערכות היחסים האנושיות, את המורכבות של הקשרים האנושיים, את המאבק בין האישי והקולקטיבי, ואת המחיר של שמירת הסודות.

ציטוט (תרגום) של שיר אהבה חזק שמושר בגרמנית עתיקה

השיר מתוך  מחזור שירי האהבה, מילים- היינריך היינה מוסיקה רוברט שומאן: 

המופע אינו מתמקד רק במערכות יחסים רומנטיות, אלא בוחן גם את המורכבות של הקשר המשפחתי.

כולם מתמודדים עם שאלות של זהות, שייכות והתמודדות עם העבר.

המשפחה, כמסגרת חברתית, מוצגת כמקום בו סודות נטמנים, רגשות מודחקים וכאבים לא מטופלים.

"ששש…" מצליח לחדור אל מעמקי הנפש, להציף רגשות מורכבים ולהציב מראה נוקבת בפנינו.

במופע יש בליל שפות: עברית, צרפתית, איטלקית, גרמנית…, מה שמוסיף מחד למסתוריות ומאידך לאוניברסליות של נוכחות השתיקה הרועמת.

מופע עוצמתי  שמנגן על מקשי הזיכרון האישי.

כשהנכדה שרה לסבתא "לדוד משה הייתה פרה" האסוציאציה שלי הייתה   אני בת שלוש במרפסת הדירה בת"א ובמקביל תמונת האחות עם האצבע על הפה…וכמה הרבה אסור להגיד, לספר, לדבר…בבית ברחוב, בגן , בביה"ס…

על סצנת הסיום שהשאירה אותי עם וואו לא אתן ספוילר אותה אתם צריכים לראות ולחוות בעצמכם.

אם אתם עדיין תוהים למה ציינתי את המועד בו צפיתי בבכורה:

מאז השבעה באוקטובר, אירועי החיים הוסיפו משמעות חדשה למופע.

הצורך בשקט, ההתמודדות עם האובדן והחיפוש אחר אחדות – כל אלה הופכים את "ששש…" לרלוונטי מתמיד.

התאור של החטופים שצווה עליהם "ששש…" ממשיך לרדוף אותי …

כיום הצליל "ששש…", שכבר היה טעון מבחינה רגשית, הופך להיות סמל של השתקה קולקטיבית, של חוסר אונים ושל פחד.

יחד עם זאת, המופע מצליח להראות גם את כוחו של הקול הקולקטיבי, ואת היכולת שלנו להתאחד ולהתמודד עם משברים משותפים.

לסיכום

"ששש…" הוא מופע חזק ומרגש, המזמין את הצופה לחקור את עומקן של מערכות היחסים האנושיות.

הכוריאוגרפיה המדויקת, הביצועים המרשימים והעומק הרעיוני הופכים אותו לחוויה תיאטרלית בלתי נשכחת.

המופע מצליח להעביר מסר אוניברסלי על החשיבות של תקשורת כנה והתמודדות עם הכאב, תוך שהוא מציע נקודת מבט מיוחדת  על המורכבות של הקיום האנושי.

האם חשבתם כמה ששש… אנחנו חווים כעת ואיזה מסע כבד התווסף לנו מאז השבעה לאוקטובר

אז, למי מבינכם שמחפשים מופע שירגש אתכם, שיעורר בכם מחשבות על עצמכם, על הקשרים שלכם עם אנשים הקרובים לכם, ועל החברה שבה אנו חיים

תצביעו ברגליים!

קרדיטים

כוריאוגרפיה ובימוי: אבי קייזר סרגיו אנטונינו

מופיעים: דנה מרכוס, הילה כהן, סרגיו אנטונינו ואבי קייזר

עיצוב פס קול: ענבל דושי

עיצוב תאורה: ליאור לוין

מוסיקה: רוברט שומאן וענבל דושי

מחזור שירי האהבה

מילים- היינריך היינה

מוסיקה רוברט שומאן

צילום-: שרון זינדני