מוזיאון ישראל חוגג 60

חגיגת שישים השנה למוזיאון ישראל לא הסתפקה בטקס או נאום – אלא פרצה החוצה בגוף ראשון, בריבוי חושים,

בשיתוף הקהל ובתחושת התרגשות שקטה. המוזיאון, שלרוב נתפס כמקום שקט, קפדני ואפילו מעט מרוחק, הפך לערב אחד לשוקק חיים, מגיב ונוגע.

התחושה המרכזית: כל יצירה רוצה שתהיה בה, לא רק מולה.

תהלוכה

הציבור נושא על כפיו את אוסף מוזיאון ישראל – מחווה יפה ומרגשת.

האנשים, הפריטים, הדרך – הכול שידר כבוד אמיתי למורשת, אבל גם חום אנושי לא מתאמץ.

משתתפים מכל קשת החברה – דתיים וחילוניים, מבוגרים וילדים – לקחו חלק בטקס אמנותי שנולד מתוך היכרות אישית עם הפריטים שנשאו.

הכוריאוגרפיה נשענה על מסורות תהלוכה מהעולם, אבל ההתרחשות הייתה כולה מקומית ונוגעת.

שדרת האוצרים והאוצרות

אחד הרגעים השקטים אך העמוקים.

כמה כוח יש בלשאול שאלה קצרה ולקבל תשובה ממומחית שמאירה עולמות.

כל עמדה פתחה שער לאוסף נסתר, למחשבה שמאחורי התצוגה, ולעולם הידע האצור מתחת לפני השטח.

הפטריות המתנפחות של מנספלד

פתאום, עמודי הבטון הכבדים התרחבו החוצה למבנה מתנפח, רך ונושם.

מבט משחקי, כמעט ילדותי, על אדריכלות מונומנטלית.

אפשר היה לחייך מול המבנה המתנדנד, שמאתגר את חוקי הכובד והצורה.

מוסיקה ברחבה

כשהאויר בחוץ עוטף אותי בקלילות ורוח ירושלמית נעימה מלטפת, המוזיקה הרגישה כמשק כנפי החלום

התאספות

 מיצב וידאו־ארט על קיר המוזיאון – הקיר הפך למסך פועם ובו אלפי פריטים ארכיוניים שמתעוררים לחיים.

אי־אפשר היה לדעת לאן להסתכל – ובדיוק שם התרחש הקסם.

המשך אינטראקטיבי חיכה גם בקארדו, שם ניתן ליצור קשרים חדשים בין חפצים, אנשים ובינה מלאכותית.

עולם החלומות

מרחב שכולו תנועה, דמיון, פרשנות אישית ופיתויים סוריאליסטיים.

תמונות , קטעי וידיאו…

כל חדר כמו חלום אחר – מצחיק, מפחיד, מתוק או מסתורי.

חוויה שמעוררת את הלא־מודע לשוטט בתוך המוזיאון.

עולם הצללים

 יצירתיות שמתפרצת בגזירות נייר, תנועה וצל שממלאים את הקירות.

ילדים ומבוגרים כאחד עמדו מהופנטים מול ההתרחשות החיה.

רה קטלוג- מעבדת עיצוב בזמן אמת

בספריית המוזיאון 6 מעצבים ומאיירים פועלים בסשן חי.

כל אחד מהם קבל תקופה ,בטחה נושא ובתוך הנושא חפץ מהקטלוגים של אוספי המוזיאון.

הם יצרו עיצוב חדש, מחווה, התיחסות ופרשנות חדשה  מחומר שבחרו.

הסבר מפי היוצרת :

ריקודי הפלאות , הלל קוגן

בין הגלריות למבואה העליונה התפרצה חוויית מחול מטלטלת ומלאת חיים – "ריקודי הפלאות" של הלל קוגן.
שישה רקדנים מופתיים, כל אחד ממסורת שונה (בלט, היפ־הופ, גאגא, פלמנקו ועוד), נעו בין קירות האמנות כאילו בודקים מחדש את מקומם – ואת מקומה של הזהות הישראלית והמקצועית שלהם – בתוך המוזיאון.
זו יצירה שמערבלת את גבולות הז'אנר: הגוף כפרשן תרבותי, המחול כמעבד זהות, והמוזיאון כרחבת ריקודים.
המופע נע בין חומר לרוח, בין מסורת לקונטמפוררי, ומתפקד כפרשנות רגשית לחפצים שמסביב – וגם לעצמנו.

ואלה רק חלק מ20 היצירות  שהוצגו בערב המיוחד הזה.

לא היה ברור אם עברו שעתיים או חמש.

הזמן איבד משמעות, אבל התחושה נשארה ברורה: עברתי מסע.

לא אינטלקטואלי בלבד – אלא פיזי, חושי, תרבותי ואישי. יצאתי החוצה אחרת. לא כי משהו "השתנה" בי – אלא כי משהו בתרבות הזאת הרגיש מחד זר ומאידך קרוב.

סיכום

זה לא היה "עוד ערב תרבות".

זה היה ערב שבו המוזיאון הזיז את הקירות הפנימיים, נגע, הזמין, הקשיב. חוויה שעוברת דרך הגוף, חושפת את העומק שבפשטות, ומחברת מחדש למה שנמצא כאן כל הזמן – אבל לא תמיד רואים.

הצלחתי לחוות רק קמצוץ משלל ההיצע ונשארתי עם טעם לעוד.

צילום: נירה פרי