המהות שלנו מורכבת מרצונות שמשרתים את ההוויה ההישרדותית שלנו ואולי אפילו מקדמים אותנו מבחינה אבולוציונית.
אנחנו רוצים לשרוד.
אנחנו רוצים להצליח.
אנחנו רוצים ליהנות.
אנחנו רוצים להיות שייכים.
אנחנו רוצים הכרה.
אנחנו רוצים משמעות.
אנחנו רוצים סקס.
אנחנו רוצים ילדים.
אנחנו רוצים לעשות עמידת ידיים מושלמת…
כל אחד ואחת ורשימת הרצונות שלה, אבל רצון תמיד יש, גם אם זה הרצון לא לרצות יותר.
רצון הוא תכונה, רצון הוא דחף, שניהם חלק מהתכנות ההישרדותי שלנו.
אין לאדם יכולת לחוות את עצמו ללא רצונות. הרצונות שלנו הם חלק מההגדרה העצמית שלנו.
מנכד לרצון, יצר האדם אלוהות שאמורה להיות שלמה, אלוהות שלא חסרה דבר, אלוהות שהיא מעל לכול.
מכיוון שאין ביכולתנו לדמיין מציאות שאין בה רצון, האנשנו לאורך ההיסטוריה האנושית את האלים שלנו בכך שייחסנו להם רצונות משלהם. קשה יהיה למצוא במסורת הדתות ולו מודל אחד של אל שאינו נגוע ברצון זה או אחר.
הדת היהודית סובבת סביב דבר אחד – "רצון האל":
"אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". (שמות כ' ב').
לאל יש רצונות רבים, בדיוק כמו לאדם שיצר אותו בצלמו. לפי האמונה הדתית, העולם נברא מתוך רצונו של אלוהים, כך שלכאורה, אם האל היה חווה את עצמו כשלם והיה נטול כל רצון, היקום כנראה לא היה נוצר כולל על כל תכולתו.
ולא רק לאל יש רצון, גם ליקום יש רצון. חלק מהאנשים שאינם מאמינים באלוהים שיושב בשמים מאמינים בכוחו האנרגטי של היקום, ומייחסים גם לו רצונות, במודע או לא במודע:
"אנחנו רק צריכים לבקש מהיקום והיקום ידאג לכל צרכינו" (היקום רוצה בטובתנו), או "התאונה שעברתי הייתה שיעור שקיבלתי מהיקום כדי שאעשה שינוי בחיי" (היקום רוצה שאשתנה).
מן הסתם, כשאנו ניגשים לתרגולי היוגה שלנו אנו מביאים איתנו גם את הרצון שלנו.
כולנו התחלנו לתרגל יוגה בגלל רצון כלשהו. הרצון לא היה בהכרח לתרגל יוגה אבל איזה שהוא רצון היה מעורב בהגעתנו לשיעור הראשון ביוגה.
אולי הרצון להתנסות במשהו חדש,
אולי הרצון להיות גמישים וחזקים,
אולי הרצון לספק את בת הזוג שביקשה שננסה רק שיעור אחד,
אולי הרצון להירגע,
אולי הרצון להגיע להארה,
אולי הרצון להיפטר מכאב גב.
לא משנה מה מהות הרצון שעולה בנו, הרצון תמיד ייצור תנודות חסרות שקט בתודעה כיוון שהוא יוצר ומערבל רגשות, מחשבות, פעולות ומעל לכול, הוא מייצר תודעה של חוסר.
רצון צריך לספק,
רצון צריך למלא,
רצון צריך להגשים,
רצון צריך לעורר,
יש להתגבר על הרצון,
יש לשאוף לרצות יותר,
יש לשאוף לרצות פחות,
עלינו לשלוט ברצונות שלנו.
זו אחת הסיבות שרצונות יכולים בקלות לעורר בנו חוסר שקט ולגרום סבל.
במסורת של היוגה, כל תרגולי היוגה ללא יוצא מן הכלל נועדו להשקטת התודעה.
כדי לחיות בתודעה שקטה כדאי להפחית ברצונות של המיינד שלנו עד לשחרור מוחלט מהשעבוד שלנו לרצונות.
אנחנו מתרגלים יוגה כי אנחנו רוצים:
להיות חזקים וגמישים,
לרזות,
להירגע,
להרגיש טוב יותר,
להצליח לעשות תנוחות שמאתגרות אותנו.
אם לא הצלחנו לספק את הרצון שלנו להגיע עם כפות הידיים לרצפה בכפיפה קדימה, אנחנו מתוסכלים. אם כן הצלחנו לעמוד על הראש או לעשות שפגט מלא, אנחנו מרגישים תחושת סיפוק וגאווה זמניים ואז המיינד רוצה אתגר חדש, לכבוש עוד אסאנה קשה ומאתגרת.
לכן אצל רוב המתרגלים היוגה הופכת לעוד פרויקט הישגי של המיינד.
לא קל למיינד להבין איך אפשר לתרגל יוגה "ללא רצון". החוויה של תרגולי האסאנות ללא רצון מאוד שונה מהחוויה של תרגול שנובע מרצון זה או אחר, גם אם הרצון הוא להשתפר.
כשהתחלתי לתרגל יוגה בגיל 14 הייתי חדורת רצון להצליח לעשות את כל תנוחות היוגה שנחשבו קשות ומורכבות ולהגיע לשיאים חדשים ביכולת השהייה שלי בתנוחות שהוגדרו מאתגרות. השקעתי הרבה מאמצים בלהרשים את עצמי ואת הסביבה ביכולת הפיזית שלי להתקפל כמו בובת גומי. הרצון לכבוש עוד פסגה בתרגולי היוגה רק הלך והתעצם ואיתו גם האגו שלי, שהלך וגדל ודרש תשומת לב מהסביבה, "תראו מה אני יכולה לעשות שרוב האנשים לא יכולים". המיינד היה רעב לעוד תנוחות קשות וחדשות כדי שתהיה לו סיבה לקום בבוקר ולהוכיח לעצמו שהוא שונה ומיוחד.
עם הזמן ועם התובנות שהחלו להיפתח בפניי, הבנתי שתנוחות היוגה הן לא המטרה אלא האמצעי להשקטת המיינד שלי. גם אם הצלחתי למלא את רצונותיו של המיינד שלי, מיד הופיעו רצונות חדשים, ואם לא הצלחתי למלא את הרצונות שלו, חוויתי אין-סוף תסכולים.
היום התרגול שלי מאוד פשוט, הוא כולל רצף זורם של התנוחות הקלאסיות. אני מתרגלת פחות תנוחות ממה שאני מלמדת את תלמידיי, שעדיין רעבים לעוד ועוד חידושים והמצאות . בתרגול האישי שלי אין אתגרים, אין תנוחות שאני חייבת להצליח לעשות, אין מיינד רעב שרוצה אין-סוף גיוונים. בתרגול האישי שלי יש הרבה שקט, פשטות, חוסר תנועה ונוכחות ברגע.
תלמידים שואלים אותי בתסכול "איך אפשר להתקדם בתרגולי היוגה ובחיים עצמם ללא רצון?" ואכן זו שאלה לגיטימית שעם הזמן, כשהתודעה הגבוהה מוציאה אותנו "מהקופסה", היא הופכת לשאלה לא רלוונטית. לאן אנחנו בעצם מתקדמים? הרי בסופו של דבר, לאן שלא נקדם את עצמנו בחיים – בסופם נגיע כולנו לאותו המקום.
תלמידים מחפשים עוד ועוד אסאנות חדשות לתרגל כי המיינד שלהם משתעמם מהר. בימים הקדומים של היוגה תלמיד היה מקבל מהמאסטר שלו 8–10 אסאנות שהוא היה צריך לתרגל במשך שנים לפני שהיה מקבל תרגול חדש, אם בכלל.
לידיעה והבנה עמוקה של תנוחות היוגה יש היבט פיזי: כמה מאיתנו יכולים לעשות קוברה בצורה מדויקת מבלי ליישר זרועות, מבלי להרים כתפיים ומבלי לכווץ את שרירי הישבן?
לידיעה והבנה עמוקה של תנוחות היוגה יש היבט אנרגטי: פראנה. כמה מאיתנו יכולים להישאר בתנוחת הקוברה לאורך זמן באפס מאמץ, כדי לא לכלות את הפראנה, ואז ולצאת מהתנוחה באיטיות ובאלגנטיות?
לידיעה והבנה עמוקה של תנוחות היוגה יש היבט מנטלי: כמה מאיתנו יכולים להיות בתנוחות היוגה מבלי לחשוב על התנוחה הבאה, מבלי להשוות עם אחרים, מבלי להתאכזב אם נשארנו פחות זמן ממה שרצינו ומבלי לטפוח לעצמנו בגאווה על השכם כי "הצלחנו" לתרגל את התנוחה בצורה מושלמת?
כמה מאיתנו יכולים לשהות בתנוחות היוגה ללא תזוזה וחוסר שקט, או במילים אחרות לשדרג את תרגול האסאנות מתרגול פיזי לתרגול מדיטטיבי ללא רצון או מטרה?
לתרגל יוגה ללא רצון נתפס כפרדוקס. "איך נתרגל יוגה אם אין לנו רצון לתרגל?" ואכן זה פרדוקס.
אחד הפירושים של המילה יוגה הוא איחוד, איחוד של כל האופציות, של כל ההגדרות ושל כל תפיסות המציאות השונות והמנוגדות שהמיינד שלנו יוצר. לכן כשחווים את המציאות דרך התודעה הגבוהה ולא דרך המיינד המצומצם, הפרדוקסים ארוגים בכל רגע ורגע בחיינו מבלי להפר את שלוותנו.
רצון נובע מחוסר. כשאנו מתרגלים יוגה ללא רצון ועל ידי כך משחררים את תחושת החוסר שהמיינד מביא איתו לתרגול (אני לא מספיק חזקה, אני לא מספיק גמיש, אני לא מצליחה לעשות עמידת ידיים) אנו יוצרים מרווח שאליו חוויית הנירוונה תוכל להיכנס ולמלא אותו.
תלמידים מכריזים בהתרגשות כשהם מצליחים סוף סוף לעשות תנוחה שהייתה מאתגרת מאוד עבורם. המדד העיקרי של "הצלחה" בתרגול הוא שבעקבותיו שחררנו את הרצון שלנו, אבל אם אחרי מאמצים מרובים הצלחנו לעמוד על הראש ועכשיו הפרויקט הבא שלנו הוא להצליח לעשות עמידת ידיים, אנחנו עדיין בלופ של רדיפה אחרי הרצונות של המיינד שלנו, למרות ה"הצלחה" הפיזית שלנו.
עכשיו תארו לכם איך ייראו חייכם אם תשאירו בהם רק עשירית מהרצונות שמנהלים אתכם כרגע. במערב המודרני רוב האנשים ש"איבדו את הרצון" מוגדרים מדוכאים או אפתיים. ברוחניות, אדם שאינו מזדהה יותר עם הרצונות של המיינד שלו ייקרא בודהה.
*********
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳ (שאקטי יוגה סנטר), חובבי ציון 52 ת״א.
14 ימי התנסות חינם למצטרפים חדשים (לחצו כאן)
מחברת הספרים:
״Enigma of Self Realization״
״להיות״
לקבלת הספרים במתנה שלחו מייל (לחצו כאן)
למידע סדנאות וקורסים להכשרת מורים ליוגה היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com